בש"פ 8789/06 דוד למברטו נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) מיום 21.9.06 בב"ש 6915/06, בגדרו נדחה ערר של העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא כרמל) מיום 3.9.06 בב"ש 6129/06 שבת"פ 3755/06, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.(1) כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצרוף סעיף 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז–1977; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

(2) כתב האישום מונה שני אישומים . על-פי הנטען באישום הראשון, התפתח סכסוך בין העורר לבין אדם המתגורר במחסן של בניין בו מתגורר העורר (להלן השכן) על רקע סירובו של העורר להוציא את חפציו, אותם הניח בסמוך למחסן. ביום 22.8.06 הוציא השכן את חפצי העורר מהבניין. העורר פנה לשכן וביקש לשוחח עימו, ומשסירב דקר אותו העורר – על פי הנטען - פעמיים במברג, בגבו ובבטנו. השכן פנה לניידת משטרה שהייתה במקום והצביע על העורר כמי שדקר אותו. ניידת המשטרה קראה לעורר לעצור, אך הוא נמלט מהמקום. שוטר החל רודף אחרי העורר, תוך שהוא מורה לו לעצור, אך העורר המשיך כנטען לברוח ונתפס רק כעבור מרדף קצר. כתוצאה ממעשיו של העורר, נגרמו לשכן חתכים בגב ובבטן ושיפשוף בכתף שמאל, שבגינם אושפז בבית החולים למשך יומיים. כנטען האישום השני, אמר העורר לאדם המתגורר בסמוך אליו ושיש לו סכסוך עם שכניו (להלן: "המתלוננים") "רק תגיד לי, שני רימונים וזהו, אני אגמור אותם"; זאת לאחר שהאחרון אמר לו כי "הרוסים משתלטים עלינו". לאחר מכן הטיל העורר את מימיו על שטח הגן המשותף, בו קיימת צמחיה. המתלונן ביקש מהעורר שיפסיק, ובתגובה אמר לו העורר כי ישחט אותו.

(3) לכתב האישום צורפה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בבקשה ציינה המשיבה כי בידה ראיות לכאורה הקושרות את העורר עם העבירות המיוחסות לו; כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות שונות, וביניהן, גניבה, התפרצות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בריחה ממשמורת חוקית, הכשלת שוטר, סחיטה באיומים, החזקת סמים ונשיאת סכין; כי מעשיו של העורר מקימים נגדו את עילות המעצר הקבועות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו- 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. לטענת המשיבה, מעשיו של העורר והרשעותיו הקודמות מעידים על מסוכנותו לשלום הציבור.

ג.(1) בית המשפט הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. נקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, ולקיומה של עילת מעצר נגדו מכוח מסוכנותו. עוד נקבע, כי עברו המכביד של העורר בצירוף טיב מעשיו, אינם מניחים תשתית למתן אמון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר, ועל כן אין גם צורך בתסקיר מבחן.

(2) העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי, תוך שהוא טוען כי שגה בית המשפט בכך שהתעלם מראיות לכאורה המכרסמות בתשתית הראייתית הקושרת כנטען בין העורר לעבירות המיוחסות לו. עוד נטען, כי האירוע נשוא האישום הראשון הוא אירוע בודד, שנבע מפרובוקציה של השכן ושאין בו כדי לשקף את שגרת חייו של העורר, שפרט לשתי עבירות (הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והחזקת סם לשימוש עצמי) לא עבר משנת 1999 עבירות כלשהן. לנוכח זאת, נטען, היה על בית המשפט לשקול את חלופת המעצר שהציג העורר.

(2) בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ישהה במעצר עד לתום ההליכים. נקבע, כי גרסת השכן נתמכת בשורה של ראיות לכאוריות ונתונים חיצוניים המעמידים תשתית ראייתית לכאורית. נקבע, כי קיימת עילת מעצר נגד העורר מכוח חזקת המסוכנות שבחוק המעצרים, שלא זו בלבד שלא נסתרה, אלא אף התחזקה. זאת, לנוכח הפחד שהעורר מטיל על הסובבים אותו והאלימות שנקט לכאורה לאחרונה בהזדמנויות שונות. עוד נקבע, כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שכן הלכה היא כי בהעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, מקומו של העושה שימוש בנשק קר לשם דקירת אדם ופציעתו, הוא מאחורי סורג ובריח, וזאת גם בתקופה בה מתנהל משפטו. נקבע, כי אין צורך להורות על הזמנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר. זאת, מאחר שקיימת תשובה ברורה בדבר הצדקת המעצר עד תום ההליכים, והזמנת תסקיר המבחן עלולה לגרום ליצירת ציפיות שווא.

ומכאן הערר.

ד.(1) לטענת העורר, שגה בית המשפט בכך שלא בחן חלופת מעצר. נטען כי בפני בית המשפט הונחו מספר חלופות מעצר קונקרטיות, בערים הרחוקות מביתו של העורר שבו נעברו העבירות המיוחסות לו, והוצגו משגיחים ראויים ואמינים. נטען, כי נסיבות המקרה כפי שעולות ממכלול הראיות הלכאוריות שהוצגו בפני בית המשפט, וחלופות המעצר שנפרסו בפניו, מחייבים את בית המשפט לבחון חלופת מעצר.

(2) בדיון הוסיף בא כוחו המלומד של העורר, כי אין להתעלם מחלופות המעצר הטובות שהוצעו, שכן מזה שנים נמנע העורר ממעשי אלימות, וככל שהמדובר באירוע העיקרי, הדקירה, עסקינן במעשה שנעשה בכל מקרה ללא תכנון אלא ספונטנית, ואין איפוא לשלול חלופה.

(3) בא כוח המדינה הצביע על הרשעותיו הקודמות המרובות של העורר ועל השימוש במברג לדקירה בסכסוך של מה בכך. הוצגה גם הודעת גרושתו של העורר, הדרה בבניין, שהגישה תלונות נגדו, והמעידה בזיקה לאירוע וסביביו. לדעת המדינה, אין על העורר מורא החוק, סכנתו מרובה ואין ליתן בו אמון.

ה.לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר, חרף מאמציו של בא כוח העורר. שימוש בנשק קר בסכסוך אזרחי של מה בכך, המצטרף לעבר פלילי מכביד ביותר, מקום עילת מעצר על-פי דין. אשר לחלופה: על פי גליון הרישום הפלילי, פתח העורר – בן 50 כיום – למרבה הצער בחיי עבירה מגיל שתים עשרה (!), והרישום הפלילי שלו, ובו 29 הרשעות, קשה מאוד; נכללות בו עבירות רכוש, אלימות מסוגים שונים, עבירות מין, הפרה ובריחה ממשמר חוקי, וכן גם סמים, והוא ריצה לא אחת מאסרים בפועל. "חמימות המוח" שהפגין העורר באירוע נשוא האישום הראשון דהאידנא ממשיכה בקו זה. כבר נאמר לא אחת, כי שימוש בנשק, מלבד העובדה שהוא מקים עילת מעצר סטטוטורית, פוגע באשיות חברה תקינה, וכפי שציין השופט גרוניס בבש"פ 3313/06 מזרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) "חזרנו ואמרנו, ולצערי אין מנוס אלא לומר זאת שוב, שכאשר אדם פועל ל'יישוב סכסוכים' באמצעות סכין, עלול הוא למצוא עצמו במעצר עד תום ההליכים", וזאת אף בלא שנבדקת חלופה; ראו גם בש"פ 4749/05 ג'בארין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל) והאסמכתאות דשם. כך גם בענייננו.

ו.כאמור, לא אוכל להיעתר לערר.