פרטי ההליך
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
8811/01
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המערער
:
אדוארד
דהן
נגד
המשיב
:
מדינת
ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי על מעצר
עד
לתום ההליכים, מיום 8.11.01 בב"ש
92452/01
שניתן על ידי כבוד השופט צ'
גורפינקל
החלטה
על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, היה העורר מעורב, ביחד עם אחר, בקטטה שהתרחשה בחודש אוקטובר 2001. על פי הנטען, פרץ סכסוך בין אגברט קריאון (להלן "אגברט"), לאחד, ריאד סעסע (להלן המתלונן), ובעקבותיו עזב אגברט את המקום והלך לביתו, שם הצטייד באלה ובסכין. בעת שאגברט עשה את דרכו בחזרה על מנת לחדש את העימות עם המתלונן, הוא פגש את העורר. המשיבה טענה כי אגברט הזמין את העורר לסייע לו, והעורר נתן את הסכמתו לכך.
בשעה 01:00 לערך, הבחינו אגברט והעורר במתלונן, ועל פי גרסת המשיבה, אחז בו העורר מאחור, בעוד שאגברט דקר אותו עם סכין בצווארו ובחזהו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן חבלות חמורות, והוא אושפז בבית חולים.
אגברט והעורר המשיכו משם לדירתו של האחרון, והעורר הותיר בידו את הסכין אשר שימשה את אגברט לצורך התקיפה. לטענת המשיבה נועד צעד זה כדי להעלים את הסכין, מתוך ידיעה שזו תידרש לצורך החקירה.
המחלוקת במישור העובדתי סובבת סביב טענת העורר ולפיה הוא ביקש רק להפריד בין המתלונן ואגברט, בעוד שכאמור גרסת המשיבה היא שהעורר היה שותף מלא להחלטתו של אגברט לתקוף את המתלונן.
נראה כי בית המשפט המחוזי נטה לקבל בשלב זה של ההליכים את גרסת המשיבה, ואינני סבור כי שגה בכך. העורר, גם על פי גרסתו, ידע בעת מפגשו עם אגברט לאן מועדות פניו של חברו (לפגוש את ריאד), ומה מטרתו של אותו מפגש (תקיפת המתלונן עם אלה וסכין). אם אכן ביקש העורר, כטענתו, למנוע מאגברט לבצע את זממו, לא היה צריך להמתין עד שיתקיים המפגש עם המתלונן, להיפך, הוא היה צריך למנוע מאגברט ללכת למפגש זה, ולחלופין, כאשר התברר לו שאגברט נחרץ בדעתו לשוב ולפגוש את המתלונן, יכול היה העורר להסתלק לדרכו, על מנת שלא ידבק בו, ולו אבק של חשד, שהיה שותף לקשר לתקוף את המתלונן. אך עובדה היא שהעורר נהג אחרת, ואם בכך לא די, גם נכונותו להותיר בחזקתו את הסכין שבו נדקר המתלונן, תומכת בגרסת המשיבה שמטרתו של העורר לא הייתה למנוע את התקיפה האלימה, אלא דווקא להקל על אגברט לבצעה.
במצב זה אני שותף לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי לפחות בשלב זה של ההליכים, יש בידי המשיבה לא רק תשתית של ראיות לחובת העורר, אלא שבאותן ראיות יש גם כדי להצביע על כך שבעורר גלומה סכנה לביטחון הציבור. במצב זה המסקנה הנוספת המתבקשת היא, כי זהו מסוג המקרים בהם יש להותיר את העורר במעצר ממש, לנוכח החשש שבחלופה לא יהיה די (ראה בש"פ 1604/99 תקדין עליון 99(1), 801; בש"פ 2270/97, תקדין עליון 97(2), 580; בש"פ 2181/94, תקדין עליון 94(2), 129), ומכאן החלטתי לדחות את הערר.
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
01088110. O03
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444