בש"פ 8816/08 מיכאל (מייק) אלון נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז. ברקע הדברים, העמדתו לדין של המבקש בבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, בגין עבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות תחת השפעת משקאות משכרים וסירוב להיבדק בדיקת דם/נשימה. המבקש לא התייצב לדיון בבית המשפט. הוא הורשע בהעדרו (ביום 8.5.2007) בעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט גזר עליו שנתיים פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, פסילה על תנאי וקנס. ערעור על פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי. בדחותו את הערעור פסק בית המשפט כי אין יסוד לטענה אודות הכתובת הבלתי נכונה אליה שוגר כתב האישום, והמבקש עצמו מסר בהודעה שנגבתה ממנו את הכתובת ככתובתו. עוד נכתב בפסק הדין כי בשל סירובו של המבקש להיבדק חזקה שהודה במיוחס לו, וכי העונש שנגזר עליו הינו עונש המינימום הקבוע בחוק בגין נהיגה בשכרות.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 27.4.2008 במעמד המבקש ובא-כוחו. ביום 22.10.2008 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נטען בה כי ייצוגו של המבקש הופסק לאחר פסק הדין בערעור ולפיכך לא ידע המבקש כי עומדת לו האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור ומהו המועד להגישה. על פי הנטען, המבקש עובד כמתווך דירות ולניידות משקל מכריע בפרנסתו. לטענת המבקש, אחת הסיבות להפסקת ייצוגו היא דלדול בהכנסותיו כתוצאה מהעונש אשר נגזר עליו. לבסוף נטען כי סיכויי ההליך טובים עד מאוד. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו 45 יום ( סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק )). לבית המשפט אמנם נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך מכוח סעיף 201 לחוק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). עם זאת, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה הוגשה באיחור של למעלה מארבעה חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. טענת המבקש לפיה הופסק ייצוגו לאחר מתן פסק הדין, אין בה כדי להצדיק את השיהוי הממושך בהגשת בקשת רשות הערעור. הדין בעניין המועד להגשת הליך הוא ברור וקבוע מפורשת בחוק סדר דין הפלילי. המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא, והוא אף מיוצג כיום, כך שיש להניח כי יכול היה לברר בקלות את סדרי הדין להגשת השגה על פסק הדין, לו רצה בכך. יוער כי בנוסף, חוסר בקיאותו של המבקש אינו יכול להסביר את השיהוי הממושך שבהגשת ההליך. אפילו סבר המבקש כי עומדים לרשותו למעלה מ-45 ימים, הוא לא הניח כל תשתית לסברה כי עומדת לרשותו כמחצית השנה להגשת בקשה לרשות ערעור . יוער בהקשר זה כי לנאשם נתונה זכות לערעור אחד בלבד, אותה מימש בערעור לבית המשפט המחוזי, וכי לבית משפט זה הוא יכול לערער רק לאחר קבלת רשות. לבסוף, וזה העיקר בעיני, עיון בבקשה ובפסקי הדין בשתי הערכאות מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. מדובר בערעור "בגלגול שלישי", אשר אינו מעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.