בש"פ 8823/06 מרדכי לוינשטיין נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' רוזן) מיום 18.10.06 בב"ש 93564/06, בגדרה התקבל ערר המשיבה על שחרור העוררים למעצר בית בתנאים מגבילים, והורה על מעצרם במעצר בית מלא עד תום ההליכים נגדם במסגרת ת"פ 40145/06.

ב.(1) כנגד העוררים הוגש ביום 18.5.05 כתב אישום בגין סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ניסיון לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קשירת קשר לביצוע פשע ושינוי זהות של רכב, עבירות לפי לחוק העונשין תשל"ז-1977. כנטען בכתב האישום, במועד לא ידוע, עובר ליום 3.5.05 קשרו העוררים קשר עם אדם שלישי, במטרה להצית כלי רכב בנתיבי איילון בתל אביב, תוך שימוש בחומרים דליקים. העוררים ושותפם תכננו להעמיס פריטים שונים שישמשו כחומר בערה ספוגים בחומרים דליקים על שני כלי הרכב (שרכשו למטרה זו באפריל 2005), לעצרם בנתיבי איילון בשעת העומס ולהציתם. כל זאת - על רקע התנגדותם של העוררים לתכנית ההתנתקות. ביום 2.5.05 הועברו כלי הרכב לתל אביב והוחנו בקרבת מחלף קיבוץ גלויות. באותו לילה נפגשו השלושה. במהלך הפגישה הבהיר, כנטען, העורר 1 את פרטי תכניתו לאחרים, לפיה יסיעו הם את הרכבים בנתיבי איילון ובשלב מסוים יעצרו ויציתו אותם במטרה לחסום את התנועה בנתיבים, ואז יימלטו לנקודת המפגש בה יחכה להם העורר 1. למחרת היום החלו השלושה כנטען בהעמסת הרכבים בצמיגים וחפצים אחרים. לאחר מכן נסעו לערוך סיור בנקודה המיועדת לחסימה. עם חזרתם לכלי הרכב, המשיכו בהכנות ושפכו חומרים דליקים בתוך הרכבים. לאחר מכן עזב המבקש 1 את המקום כנטען כדי להגיע לנקודת המפגש. עקב תקלה טכנית לא צלחו ניסיונותיהם של האחרים להתניע את הרכבים; בשלב זה נעצרו השלושה על ידי משטרת ישראל.

(2) עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. ביום 28.5.05 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) כי הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת הקושרת את העוררים לעבירות נשוא כתב האישום. בית המשפט בחן את מסוכנותם של העוררים והביא בחשבון את אורח חייהם הנורמטיבי והיעדר עבר פלילי; בסופו של יום קבע, כי אינו "יכול להתעלם מהנסיבות המחמירות שקיימות במקרה זה...[מבקשים] המביעים נכונות ליזום ולתכנן כה חריגים ומסוכנים...בעיקר עם בואנו לצפות את התוצאות שעלולות היו לקרות אילולא 'תקלת נס' שעצרה בעד [העוררים] מיישם התכנית". לפיכך הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

(3) ביום 22.9.06 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' רוזן) את בקשת העוררים לעיון חוזר, וקבע כי העוררים יישארו במעצר (ב"ש 91467/05).

(4) ביום 8.11.05 לאחר סיום מימוש תכנית ההתנתקות, ועקב שינוי הנסיבות, הורה בית משפט זה (השופטת מ' נאור), בבש"פ 9448/05 הראל מרדכי לוינשטיין נ. מדינת ישראל (לא פורסם) על שחרורם של העוררים למעצר בית מלא. לשם הבטחת תנאי שחרורם ולמילוי התחייבויות הערבים, הטיל בית המשפט ערבויות על העוררים ועל הערבים.

(5) ביום 29.6.06 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד) על הקלות במעצר הבית של המבקש 2 במטרה לאפשר את יציאתו לעבודה (ב"ש 91193/06). ביום 3.7.06 הורה בית המשפט (השופט ר' בן יוסף) על הקלות במעצר הבית של המבקש 1 במטרה לאפשר את יציאתו לעבודה (ב"ש 93078/05).

(6) במסגרת חשד לביצוע עבירות בתיק אחר, כנמסר, הגיעה המשטרה למקום מעצרי הבית של העוררים ביום 15.10.06, בשעה בה היו העוררים אמורים להימצא בהם. העוררים לא נמצאו. לאחר שנערכו חיפושים שבו העוררים, שבו לביתם ונעצרו בידי המשטרה. הערבים, לפי דוחות המשטרה, לא עשו דבר למניעת ההפרות לבית המשפט או לפרקליטות או להודעה עליהם.

(7) ביום 17.10.06 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר ולמעצר עד תום ההליכים, בעקבות הפרתם של תנאי השחרור. נטען כי אין העוררים ראויים לאמון. ביום 18.10.06 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) על שהותם של העוררים במעצר בית מלא בפיקוח של 24 שעות ביממה, ערבות בנקאית או לחילופין פיקדון, וערבות צד ג. משלא ניתנו הערבויות, נקבע התיק לדיון נוסף ליום 20.10.06. בדיון שנערך ביום 20.10.06, בפני השופטת אהד, לא הגיע בא כוחם של העוררים. המבקש 1 טען כי הם מעוניינים לייצג את עצמם בדיון במטרה לחסוך עלויות. המשיבה טענה כי בהליך מסוג זה קיימת חובת הייצוג. על כך השיב העורר 1 שאינו מבקש לשנות מהותית את החלטת השופט רוזן מיום 18.10.06 אלא רק לדון בפרטיה. לפיכך איפשר בית המשפט את המשך הדיון. העוררים ציינו כי ביכולתם להפקיד פיקדון אך אין באפשרותם להמציא ערבות צד ג, ועל כן עתרו כי נשותיהם ישמשו כמפקחות. בית המשפט קבע כי אינו יכול לתת אמון בנשותיהם של העוררים שכן ההפרות נעשו בעת היות הנשים ערבות. לפיכך החליט בית המשפט, בהסכמת הצדדים, למנות את אחיהם של העוררים כמפקח ולהורות על שהותם בביתו במעצר בית מלא, זאת בנוסף להפקדת הפיקדון, ומתן ערבות נפרדת לכל אחד מהעוררים על ידי האח.

ג.(1) בגין החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.10.06 הוגש הערר דנא. העוררים טוענים כי כוונתם המקורית הייתה לחסום את נתיבי איילון באמצעות הרכבים, ולא להציתם בנתיבי איילון אלא במקום פתוח אחר, וכן שלבסוף התחרטו והחליטו שלא לפעול לפי תכניתם. העוררים מציינים כי שותפם למעשה סיים לרצות את עונשו לפני מספר חודשים וכיום הוא אדם חופשי. בנוסף, שינוי במצבם המשפחתי של העוררים הגביר את נחיצות עבודתם לצרכי פרנסה. העוררים טוענים, כי שעה שהגיעה המשטרה לבתיהם הם היו בתפילת הבוקר, שלאחריה חזרו לבתיהם בטרם יציאתם לעבודה. המשטרה הגיעה לביתו של העורר 1 בשעה 7:00 ומצאתהו בביתו בשעה 7:17 כאשר הוא עטור בתפילין. המשטרה הגיעה לביתו של המבקש 2 בשעה 6:00 ומצאתהו חוזר לביתו בשעה 6:50 עם תפילין בידיו. לטענת העוררים מדובר בהפרות מינוריות, שאירעו בסמוך לשעה שבה הורשו ממילא לצאת לעבודתם. בנוסף, כיוון שלא הפרו את תנאי שחרורם לאורך כל התקופה הארוכה בה היו במעצר בית, אין ההחלטה להחמיר את תנאי מעצר הבית מידתית, כנטען.

(2) בדיון טען בא כוחם המלומד של העוררים, כי בית המשפט חרג מן המידתיות בהחלטה על מעצר בית מוחלט בבית אחיהם של העוררים. ההפרה היתה מן הקלות, ועניינה תפילה, והסנקציה היא מן החמורות. הצעת העוררים היא כי יהיו בפיקוח בכל זמן נתון של אחד מ4-3 ערבים, אך יאופשר להם לדור בבתיהם ולצאת לעבודה; עד היום עמדו העוררים כנטען בכל ביקורת.

(3) בא כוח המדינה ציין כי העוררים נתפסו מפרים, אך שמרו על זכות השתיקה. בית המשפט צדק, לשיטת המדינה, בתגובה מדודה בהחמרת תנאי הערובה. לשאלתי נאמר כי אין התנגדות מאת המדינה לכך שאם יימצאו ערבים – מפקחים מתאימים אחדים לגבי בתי העוררים, יוכלו לחזור לביתם.

ד.(1) עיינתי בחומר הראיות המתייחס להפרת החלטתו של בית המשפט באשר למעצר הבית על-ידי העוררים. תמונה בעייתית באשר להתנהגות העוררים עולה מזכרונות הדברים שנרשמו ב-15.10.06 על-ידי השוטרים, אשר הגיעו למקומות בהם היו העוררים אמורים לשהות במעצר בית. המענה שניתן על-ידי העורר 1, כי התפלל כנטען בין השיחים שעה שלפני כן נצפה ברכב ובא בריצה כשהוא מתנשף, והמענה שניתן על-ידי עורר 2 כי "התבלבל בשעות", אומרים דרשני ורחוקים משכנוע. אכן, המדובר בשעת בוקר המתאימה לתפילה, אך בהיעדר רשות מטעם בית המשפט היה על העוררים לכבד את תנאי מעצר הבית כפי שהם. מכל מקום, המסר העולה הוא אי כיבודו של החוק, שני העוררים בחקירותיהם הנפרדות מיום 15.10.06 גם שמרו על זכות השתיקה לא רק לגבי החקירה שלעניינה היו דרושים, אלא אף באשר להפרה. מבלי להתעלם מחומרת ההפרה לעצמה, הערכתה אילולא האמור מעלה יכלה להיות מתונה יותר, אילו עסקנו בתפילה בציבור חד פעמית; אך הנסיבות מצביעות על בעייתיות בלשון המעטה. לכן איני רואה דופי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעמוד לעת הזאת על מעצר בית מלא. לא כל שכן, כשההחלטה ניתנה בהסכמה, אף אם היו העוררים בלתי מיוצגים – לפי בקשתם שלהם. אשר ליציאה לעבודה, נראה לי בגדרי מידתיות, כי אם לא יהיו כל הפרות – ובידי המשטרה לוודא זאת בכל עת – עד סוף ינואר 2007, ועדיין יהיה צורך בכך בהתחשב בהתנהלותו של ההליך העיקרי, יהא מקום לעיין מחדש בעניין זה אז. הבקשה תוגש במקרה זה לבית המשפט המחוזי אשר יידרש לה לגופה, וזאת מבלי שאקבע מסמרות לגבי ההחלטה.

(2) אשר למקומו של מעצר הבית, נוכח עמדת המדינה, אין מניעה כי העוררים יגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לבדיקת 4-3 ערבים-מפקחים על מעצר בית בבתיהם שלהם ולקביעת התנאים לכך. עם זאת איני רואה מקום לעת הזאת כי נשות העוררים יהיו הערבות-המפקחות.

(3) הערר מתקבל חלקית בהתאם לאמור.