בש"פ 4687/07 מרדכי לוינשטיין נ. מדינת ישראל

1.

העוררים 1 ו-2 עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באישומים של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ניסיון לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קשירת קשר לביצוע פשע ושינוי זהות רכב – הכל ביחס למעשים שעשו להצתת רכב בנתיבי אילון על מנת לחוסמם בחודש מאי 2005 במסגרת פעילותם נגד תוכנית ההתנתקות שהיתה אותה שעה בפתח.

מלכתחילה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים. ביום 18.11.05, לאחר שהושלמה תוכנית ההתנתקות, נתקבל ערר שהגישו לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה בקשתם לעיון חוזר במעצרם. בהחלטה שניתנה (השופטת מ' נאור בבש"פ 9448/05) נקבע, כי השניים ישוחררו לחלופת מעצר של מעצר בית מלא. העורר 1 בבית הורי אשתו (העוררים 3 ו-4) בקדומים, והעורר 2 בבית הוריו (העוררים 6 ו-7) בשעלבים. כתנאי לשחרור נדרש כל אחד מהם לחתום על ערבות בסך 100,000 ש"ח.

ביום 29.6.06 וביום 3.7.06 הקל בית המשפט המחוזי בתנאי השחרור בערובה. אשר לעורר 2, הותר לו לצאת לעבודה בתחום קיבוץ שעלבים ועד 5 ק"מ מגבולותיו, וזאת בימים א'-ה' בין השעות 18:00-08:00. אשר לעורר 1, הותר לו לצאת ממקום מעצר הבית בקדומים לישיבת "הר שלום" באלון מורה, בימים א'-ה' בין השעות 18:00-08:00. באותן החלטות נקבעו ערבים נוספים להבטחת מילוי תנאי השחרור ביחס לשעות בהם יימצאו העוררים 1 ו-2 בעבודה (עורר 2) ובישיבה (עורר 1).

2.

ביום 15.10.06, במסגרת ביקורת משטרתית במקומות מעצר הבית של העוררים 2-1, לא נמצאו השניים במקום. המדובר היה בשעת בוקר מוקדמת, בה היו אמורים שניהם להימצא במקום מעצר הבית. בעקבות כך ביקשה המדינה את בית המשפט המחוזי להורות על מעצרם ועל חילוט הערובות של העוררים כולם. ביום 18.10.06 הורה בית המשפט על החזרת תנאי השחרור בערובה למסגרת של מעצר בית מלא ועל הוספת ערבות בנקאית לערבויות הקיימות.

ערר שהגישו על כך העוררים 1 ו-2 לבית משפט זה נדחה ביום 1.11.06 (השופט א' רובינשטיין בבש"פ 8823/06).

3.

בקשת המדינה לחילוט הערובות בגין הפרת תנאי השחרור מיום 15.10.06 נדונה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובהחלטה מיום 25.2.07 הורה בית המשפט (כבוד השופטת נ' אוהד) על חילוט 7,000 ש"ח מערבויות העוררים 1 ו-2, וסכום של 5,000 ש"ח מכל אחד מהערבים להם – הלא הם העוררים 8-3.

ערר זה שבפני מכוון כנגד אותה ההחלטה. בא כוח העוררים טוען, כי המדובר היה בהפרה מינורית ביותר של העוררים 1 ו-2 את תנאי הערובה, שכן הם יצאו את מקום מעצר הבית שעה מוקדם מהמותר על מנת להתפלל. עוד טוען הוא, כי נוסח כתבי הערובה עליהם חתומים העוררים 1 ו-2 וכן הערבים להם (העוררים 8-3) אינו כולל את תנאי השחרור המעודכנים ליום ביצוע העבירה הנטענת (15.10.06), ועל כן אין מקום לחילוט ערבויות או חלקן אלא בהתאם לתנאים הספציפיים הנקובים בכתבי הערבות כשלעצמם, במנותק מתוכן החלטות השחרור של בית המשפט ותנאי השחרור הקבועים באותן החלטות.

על זאת מוסיף הוא וטוען, כי משיתבקש בית המשפט לחלט ערבויות של ערבים (צד ג') בטענה כי הנאשם המשוחרר הפר את התנאים, אין מקום לחילוט שכזה כל עוד לא תוכיח המדינה בעדים ובראיות את עצם ההפרה הנטענת, וכזאת לא נעשה בענייננו.

לחילופין, טוען בא כוח העוררים להפחתת סכומי החילוט שנקבעו בערכאה קמא.

4.

אפתח בציון העובדה, כי ערר זה הוגש ביום 29.5.07, למעלה משלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה נשוא הערר. אמנם לא נקבעו בחוק ובתקנות תקופות זמן המגבילות את המועדים בהם ניתן לערור על החלטות לעניין מעצר ושחרור בערובה, ברם הדעת אינה נוחה מדרך זו של הגשת ערר על החלטה תקופה כה ארוכה לאחר שניתנה ומבלי שניתן בהודעת הערר הסבר כלשהו לאיחור שכזה.

ומכאן, לגופן של טענות העוררים.

טענת העוררים כי עצם הפרת תנאי השחרור בערובה על ידי העוררים 1 ו-2 ביום 15.10.06 לא הוכחה, עומדת בניגוד לנטען על ידם בכל ההליכים שקדמו להחלטה זו. בעקבות אותה הפרה, ומיד לאחריה, פנתה המדינה בבקשת עיון חוזר למעצר השניים. בהחלטות בית המשפט המחוזי לעניין זה מיום 18.10.06 ו-20.6.06 לא נטען על ידי העוררים כי לא הפרו את תנאי השחרור כפי שנרשם בזכ"דים שנערכו על ידי השוטרים שבאו לחפשם במקום מעצר הבית ולא מצאום.

טענתם היתה, כי אכן הפרו את התנאים, משלא נמצאו במקומות מעצר הבית, אולם בהיקף מינורי ולצורך יציאה לתפילה. הם שבו על טענתם זו בערר שהגישו על החלטת בית המשפט המחוזי, וטענתם נדחתה בהחלטת השופט א' רובינשטיין מיום 1.11.06 בבש"פ 8823/06. באותה החלטה צויין, כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על החזרתם לתנאי מעצר בית מלאים עקב אותה ההפרה.

נוכח זאת, איני מוצא פגם בהחלטת בית המשפט קמא בדבר חילוט הערבויות העצמיות של העוררים 1 ו-2 עקב הפרת תנאי השחרור על ידם, מה גם שבית המשפט נהג עימם במידת החסד וסייג את החילוט לסכום של 7,000 ש"ח בלבד מתוך סכום הערבות הכולל של 100,000 ש"ח.

5.

ומכאן לטענות העוררים 8-3, הלא הם הערבים לתנאי השחרור של העוררים 1 ו-2.

ככלל, משמקבל על עצמו אדם לערוב לתנאי שחרורו של פלוני, משמעות ערבותו כרוכה מניה וביה בסיכון הטבוע בה שמא יפר פלוני את תנאי השחרור ונמצא הערב לוקה בממונו עקב כך. כך הוא בערבות לחיוב כספי של חייב, וכך הוא בערבות להתחייבותו של משוחרר בתנאי שחרור בערובה. הסיכון שנוטל על עצמו הערב לתנאי שחרורו של הנאשם, הוא המגלם בתוכו את מידת הערובה והפיקוח מכוחם נאות בית המשפט להורות על שחרור נאשם או חשוד באותם תנאי ערובה שנקבעו על ידו. שכן, חזקה על אדם שלא יערוב להתחייבותו של פלוני וייחשף תוך כדי כך לסיכון של חילוט ערבותו, אלמלא נכון הוא לעשות ככל אשר לאל ידו למניעת הפרת התחיבויותיו של הנאשם או החשוד לעמוד בתנאי הערובה. המקור המכונן את ערבותו של הערב הינו בהחלטת בית המשפט בדבר השחרור בערובה. תחומי הערבות והיקף השתרעותה ייכונו גם הם בהחלטת בית המשפט הקובעת את תנאי השחרור. וכך מורה סעיף 46(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו ( להלן: החוק ):

"ציווה שופט לשחרר אדם בערובה, או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם...".

תנאי ערובה, ובכללם ערבויות צדדים שלישיים שנקבעו לעניין זה, מהווים תנאי לעצם תוקפו של שחרור החשוד הנאשם. כך מורה סעיף 48(א) רישא לחוק (אשר לתנאי השחרור של "מעצר בית" אמורים הדברים בס"ק 48(א)(9)) כדלהלן:

"שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו בכל זמן שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי

משפט.

בית המשפט רשאי להוסיף תנאים לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות ...

(8-1) ...

(9) אישור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או בחלק ממנה.

(14-10) ... ".

6.

העוררים 4-3 הינם הורי אשתו של העורר 2, והעוררים 7-6 הינם הוריו של העורר 1. הם הציעו את ערבותם כתנאי לשחרורם של העוררים 1 ו-2 למעצר בית מלא בביתם. שחרורם של השניים למעצרי הבית הותנה בהחלטת בית המשפט באותה הערובה.

העוררת 5 הינה אשתו של העורר 1, והעורר 8 הינו אחיו של העורר 2. שניהם הצטרפו כערבים לתנאי השחרור של העוררים 1 ו-2 במסגרת בקשתם לבית המשפט להוסיף ולהקל בתנאי השחרור בערובה – בקשה שנתקבלה בהחלטה מיום 9.2.06 בגדרו של ב"ש 93078/05 בבית המשפט המחוזי.

בהחלטות בהן נקבעו תנאי השחרור בערובה של העוררים 1 ו-2 היתה נכונותם של קרובי המשפחה האמורים תנאי מהותי מתנאי השחרור כאשר ערבותו של כל אחד מהם הינה למילוי תנאי השחרור כולם.

טענת הוריו של משוחרר בערובה של אשתו או של אחיו שערבו לשחרורו בתנאי מעצר בית בביתם שלהם, כי לא היו מודעים לתנאי ערובה זה של מעצר בית, בניגוד לעצם הצעתם, בקשתם ונכונותם לערוב לשחרור בתנאי שכזה, משמעה מניה וביה הפקעת תוקפו של השחרור בערובה מעיקרא, על כל המשתמע מכך. מובן מאליו כי איש מהעוררים דנן אינו בא בטענה שכזו. אין הם חולקים כי אכן תנאי מעצר הבית שנקבעו הינם כמפורט בהחלטות בתי המשפט שפורטו לעיל. אלא ש

בא כוח העוררים מפנה להוראות סעיף 49(ב) לחוק, ולפיו:

"בכתב הערובה החתום בידי צד שלישי יפורטו גם התנאים המיוחדים שלמילויים ערב צד שלישי".

הטענה הינה, כי בעוד תנאי השחרור לעניין המשוחררים עצמם (העוררים 1 ו-2) יהיו כקבוע בהחלטות בית המשפט, הרי שכשהדברים אמורים בהיקף ערבותם של הערבים לאותם תנאי השחרור, תתפרש היקף ערבותם אך ורק בהסתמך על נוסח כתב הערבות ובמנותק מהחלטות בית המשפט לגופן.

להודעת הערר מצורפים העתקי כתבי הערובה של העוררים 5 (אשת העורר 2) ו-8 (אחיו של העורר 1) שאינם נושאים על פניהם את תנאי השחרור הספציפיים. מכאן, על פי טענתו, לא היה מקום לחילוט ערבותם בגין הפרת תנאי השחרור על ידי העוררים 1 ו-2. משמעות טענתו זו של בא כוח העוררים הינה, למעשה, כי אין העוררים 5 ו-8 ערבים לתנאי שחרור כלשהם. קבלת הטענה כשלעצמה משמעה, כי לא נתקיים מעיקרא תנאי השחרור בערובה של העוררים 1 ו-2, לפיו מותנה השחרור, בין היתר, בערבותם של העוררים 5 ו-8 לקיום תנאי השחרור.

בנסיבות שכאלה – אם תתקבל הטענה – דין הוא שעצם שאלת שחרורם של העוררים 1 ו-2 תובא לעיון מחדש בפני בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 52 לחוק. ברם, טענתם האמורה של העוררים 5 ו-8 דינה להידחות לגופה. ראשית, המקור המקים את ערבותם ותוקפה הינו בעצם החלטת בית המשפט לכלול ערבות זו כתנאי מתנאי השחרור. בענייננו המדובר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.2.06, בה נתקבלה בקשת העוררים 1 ו-2 לצרף את אשת העורר 2 (העוררת 5) ואחיו של העורר 1 (העורר 8) כערבים נוספים לשחרורם בתנאים שנקבעו באותה החלטה. טופס כתב הערבות אינו אלא נספח לתנאי השחרור והערובה כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט.

בענייננו, בטופס כתב הערובה

שנחתם על ידי כל אחד מהם נרשם:

"אני הח"מ ערב לכך שהמבקש (דהיינו, המשוחרר בערובה המפורט במעלה אותו הטופס – י"א) ימלא אחרי תנאי הערובה וישלם לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית המשפט עד כדי 100,000 ש"ח...".

בחלקו העליון של טופס השחרור בערובה נרשמו תנאי הערובה שהוטלו על המשוחרר, בהם כדלהלן:

"להתייצב למשפט בכל מועד שיקבע לכך כדין, למלא אחר החלטת בית המשפט מיום 9.2.06 (ההדגשה שלי – י"א) .

עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 9.2.06 (כבוד השופט ר' בן יוסף), מלמד כי בא כוח העוררת הוא שהציע את ערבותו של אחיו העורר 8 כערב נוסף, כי המדינה נתנה הסכמתה לכך וכי הוא "ישמש ערב נוסף לכל התנאים והדרישות שקבעה כבוד השופטת נאור". לאמור, החלטת בית המשפט העליון מיום 18.11.05 בה נתקבל הערר של העוררים 1 ו-2 והוחלט על שחרורם בתנאי מעצר בית מלא. אשר לעוררת 5 – עניינה נדון בהרחבה בהחלטת 9.2.06, לאחר שנבחן תסקיר מעצר ובו מסרה הסכמתה ובקשתה לשמש ערבה למלוא תנאי השחרור בערובה.

בהחלטה על צירופה של העוררת 5 כערבה נוספת, נקבע כי "ערבה זו תחתום על ערבות זהה לזו שחתמו הוריה על פי החלטת כבוד השופטת נאור מבית המשפט העליון".

בית המשפט המחוזי מוסיף ומציין בשולי החלטתו, כי "הנני מבהיר בזאת לגברת הראל (העוררת 5) ולמבקש 2, שיתר התנאים נשארים על כנם".

סיכומם של דברים הינו, כי העוררים 5 ו-8 מודעים היו היטב לכך שערבותם הינה לתנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטות בית המשפט, כי נתנו לכך הסכמתם המפורשת וכי ערבותם ניתנה לבקשתם, לבקשת בעלה של העוררת 5 ולבקשת אחיו של העורר 8.

7.

בא כוח העוררים מפנה להחלטת בית משפט זה בב"ש 273/87, ובה נקבע (מפי כבוד השופט וינוגרד) כי תוקף והיקף ערבותו של ערב צד ג' לתנאי שחרור בערובה לא תיגזר ותימדד אלא מתוך תנאי כתב הערובה שנחתם על ידו, ולא מתוך החלטת השחרור בערובה בה נקבעה הערבות.

ברם, עיון באותה החלטה מלמד כי באותו העניין המדובר היה בכתב ערובה שניתן בהתאם להחלטת שחרור בערובה שפג תוקפה בתום 180 יום מנתינתה. לאחר חלוף 180 הימים הוגשה בקשה חדשה ונוספת להארכת תנאי השחרור. הערב לא

ידע על הבקשה המחודשת ולא חתם על כתב ערובה נוסף. בנסיבות אלה, נקבע כי כתב הערובה המקורי אינו חל על הארכת תנאי השחרור בערובה.

עניינם של הערבים שבערר זה (העוררים 8-3) שונה לחלוטין. כמפורט לעיל, כולם היו מודעים להליכי הדיון בבקשות השחרור בערובה, כולם הוצעו מיוזמתם כערבים לתנאי השחרור של קרוב משפחתם למעצר בית, וכולם חתמו על כתבי ערובה המפנים להחלטות השחרור בערובה על תנאיהם.

זאת ועוד. המדובר כאמור בתנאי שחרור של מעצר בית בביתם של הערבים 3, 4, 6, 7 ובשני ערבים נוספים. אחת מהן אשתו של העורר 2 והשני אחיו של העורר 1. מעצר הבית שבנדון החל ונמשך כמעט שנה מאז ניתנה החלטת השחרור בערובה ועד להפרת התנאים (ביום 5.10.06) נשוא הליך זה.

לאור כל זאת, הטענה בדבר "הניתוק" שצריך להעשות בין טופס הערובה שחתמו עליו לבין תנאי השחרור והערבות כפי שנקבעו בהחלטות בית המשפט, אינה ממין העניין שבפנינו. אין היא עולה מתוך כתבי הערובה ומנוגדת היא להחלטות בית המשפט מכוחן כוננה והוקמה ערבותם.

8.

גם החלטת בית המשפט קמא, לפיה יחולט סכום של 5,000 ש"ח בלבד מתוך הערבויות בסך 100,000 ש"ח עליהן חתם כל אחד מהערבים 8-3, נמצאת בנסיבות העניין והפרת התנאים מידתית ומאוזנת, ואיני מוצא מקום לשנותה.

מתוך כל המפורט לעיל – אני מחליט לדחות את הערר.