בש"פ 10078/08 מאיר-מכלוף אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

ביום 25.6.08 הורשע חנניה אזולאי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירות של חברות בארגון פשיעה, אלימות והלבנת הון, ובעבירות מסים. אף כי הקפיד להתייצב לכל הדיונים שהתקיימו בעניינו, עד כי הוחלט לשחררו בתנאים מגבילים מן המעצר בו היה נתון, לדיון בו היה אמור להיגזר עונשו הוא לא הגיע, ומאז הוא בחזקת נמלט מן הדין.

העוררים, אֵחיו ואחיותיו של אזולאי, ערבו לשחרורו מן המעצר בסכום של 500,000 ש"ח, שהתווסף לערבות שהעמיד אזולאי עצמו. העוררים התחייבו לפקח על שהיית אחיהם בביתה של עוררת 3 ולהודיע למשטרת ישראל על כל הפרה של תנאי מעצר-הבית (החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ב"ש 94123/06 מיום 9.7.06). מקץ ארבעה חודשים ביקש אזולאי לאפשר לו לצאת לעבודה, ובית-המשפט המחוזי נעתר לכך תוך שהוא שב וקובע את חבותם של העוררים לערוב לקיומם של תנאי המעצר (ב"ש 93562/06, מיום 7.11.06). בחלוף מספר חודשים נוסף שב בית-המשפט המחוזי ונעתר לבקשתו של אזולאי, וביטל לחלוטין את מעצר הבית. "מעצר הבית יבוטל", נקבע בהחלטה, אולם "שאר תנאי השחרור יעמדו במלוא תוקפם" (ב"ש 91313/07, מיום 25.4.07). בעקבות ההרשעה, שונו התנאים המגבילים בשלישית. אזולאי הוחזר למעצר בית, ולשם הבטחת התייצבותו להמשך ההליכים, הוא נדרש להפקיד סכום "בנוסף לפיקדון הכספי הקיים", קרי, בנוסף לערבויות הכספיות שהעמידו הוא ואֵחיו גם יחד (פ"ח 1068/05, מיום 25.6.08). לאחר שלא התייצב לגזירת העונש, הורה בית-המשפט המחוזי על חילוט הערבויות כולן, לרבות זו שהעמידו העוררים, בסייג אחד: ערבותה של עוררת 3 (שבשגגה החליפהּ בית-המשפט קמא בעוררת 4), אשר ילדה זמן קצר קודם לכן את בנה, הוגבלה לסכום נמוך מן הסכום לו התחייבה תחילה.

2.

על חילוט זה משיגים העוררים בבקשה שבפני. בניסיון לשנות את רוע הגזירה טען בא-כוחם המלומד, עו"ד א' חימי, כי אפילו ידעו שולחיו לראשית הדרך מהי החבות בה נשאו כנגד הערבות שהעמידו, הרי שבמרוצת הזמן וככל ששונו התנאים, שוב לא העמידם איש על הנדרש מהם, וממילא לא היה בידיהם לפקח על אחיהם שנמלט. העוררים הוסיפו וטענו, כי מחדלה של המשיבה לידע את העוררים בשינויים שחלו בתנאים המגבילים, כמו גם אי שמיעת עמדתם העדכנית קודם שנקבעו אותם שינויים, שמטו את הקרקע מתחת לערבות שהועמדה, ולחלופין, המאמצים שהשקיעו בניסיונות לאתר את אזולאי לאחר שנמלט, כמוהם כמילוי חובתם המובטחת באותה ערבות.

3.

אין בידי לקבל את הערר. ראשית, דבר אינו מטיל על כתפיה של המשיבה את התפקיד ליידע ערבים בדבר תנאי ערבותם, באופן שאלמלא עשתה כן פוקעת הערבות כמו מאליה. אדרבה, אחריותם האישית של ערבים היא יסוד מוסד ברעיון ההיזקקות לצדדים שלישיים, בקביעתה של חלופת מעצר, שאחרת סיכוי רב כי לא הייתה מתאפשרת. בהתייצבו לתמיכה בבקשה להקל מעולו של מעצר, מגלה הערב את דעתו כי הוא מוכן לשאת, אישית, בהבטחת הצלחתה של החלופה המוצעת על ידו. אמת, הערב נוטל על עצמו סיכון משמעותי. הוא מעמיס על שכמו מעמסה כבדה. כל עוד ערבותו בתוקף, עליו לגלות משנה ערנות לנעשה בענינו של האדם לו הוא ערָב. עליו לנקוט כל פעולה הדרושה להבטחת הענין שלשמו הועמדה ערבותו. וכל עוד לא בוטלה הערבות, הריהו – כפירושו הלשוני של המושג ערֵב – אחראי לדבר אישית. "משמונה אדם לשמש כמפקח במסגרת חלופת מעצר עליו להצדיק את האמון שנתן בו בית המשפט ולעשות כל הניתן על מנת למנוע מן הנאשם להפר את תנאי השחרור ( השופטת א' חיות בבש"פ 8768/07 אלוג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.08). ועוד נכתב:

"ככלל, משמקבל על עצמו אדם לערוב לתנאי שחרורו של פלוני, משמעות ערבותו כרוכה מניה וביה בסיכון הטבוע בה שמא יפר פלוני את תנאי השחרור. הסיכון שנוטל על עצמו הערב לתנאי שחרורו של הנאשם, הוא המגלם בתוכו את מידת הערובה והפיקוח מכוחם נאות בית המשפט להורות על שחרור נאשם או חשוד באותם תנאי ערובה שנקבעו על ידו. שכן, חזקה על אדם שלא יערוב להתחייבותו של פלוני וייחשף תוך כדי כך לסיכון של חילוט ערבותו, אלמלא נכון הוא לעשות ככל אשר לאל ידו למניעת הפרת התחיבויותיו של הנאשם או החשוד לעמוד בתנאי הערובה". [ השופט י' אלון בבש"פ 4687/07 לוינשטיין ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

2.7.07)]

4.

זאת ועוד. החלטותיו השונות של בית-המשפט המחוזי, בהן נקבעו התנאים המגבילים בענינו של אזולאי, כמוהן כשרשרת אחת, רצף הולך ונמשך. בשום שלב לא הופטרו העוררים מחבותם שלכתחילה. חרף התנאים שהשתנו, לא הוכבד העול בו הם התחייבו לשאת באורח מהותי, אשר הצדיק את שמיעתם החוזרת. מראשיתה של הדרך ועד סופה, ובכל תחנות הביניים שהוצבו בה, נדרשו הללו להבטיח את התייצבותו של אזולאי להליכים שהתקיימו בענינו. את זאת הם ידעו ואת זאת, בערבו של יום, כשלו מעשות. המאמצים שהשקיעו באיתור הנמלט – אפילו היו ראויים לציון, אין להם דבר עם חבותם של העוררים ואין הם רלוואנטיים לערבות שהועמדה.

5.

גם אם כך, טוענים העוררים, ראוי כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויפחית מגובה הסכום שחולט. זאת, לא רק משום שלהבנתם, ערבותם נקבעה לכתחילה על סכום נמוך יותר – 350,000 ש"ח בלבד, אלא שנסיבותיהם האישיות מצדיקות את הדבר. אשר לטענה הראשונה, די בקריאה פשוטה של כתבי הערבות כדי להיווכח שהעוררים לבדם ערבו בסך של 500,000 ש"ח לקיומם של התנאים המגבילים, ואם אזולאי עצמו ערב לכך בפיקדון כספי שהעמיד, לא היה זה אלא בנוסף לחבותם של ערביו. ואילו בכל הנוגע לנסיבות האישיות, הרי הללו נשקלו בידי בית-משפט קמא, שאף מצא לצמצם בגללן במידת מה את היקף חבותה של עוררת 3. דבר אינו מצדיק הפחתה נוספת בסכום שנקבע.

אשר על כן, הערר נדחה.