בש"פ 8824/00 איהאב זרעיני נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר ולמרעיו עבירות של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה ושל הפרעה לשוטרים בעת מילוי תפקידם. על פי הנטען בכתב האישום התגודד העורר יחד עם קבוצה גדולה של בני אדם סמוך לצומת כבישים וידה אבנים אל עבר כלי רכב שעשו דרכם על הכביש בכוונה לפגוע בהם ובנוסעיהם.

במעשיו הפריע העורר גם לפעולת השוטרים שהגיעו למקום לשם הרגעת ההתקהלות ולצורך הפסקת הארועים האלימים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר, ושל נאשם נוסף על פי אותו כתב אישום, עד תום משפטם.

כנגד החלטה זו מכוון הערר. העורר סבור כי אין די בראיות התביעה כדי להצביע על אשמתו והוא מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן שלא לעצרו.

אין ממש בערר.

הראיות העומדות לחובת העורר כוללות עדותם של שניים מן הפורעים שהצביעו על העורר כמי שנטל חלק, יחד עמם, בביצוע מעשי העבירה. הסתירות שהעורר מצביע עליהן אינן משתקפות בעדויות. יתרה מכך, העורר עצמו נחקר במשטרה ואישר בהודעתו כי השליך אבנים לעבר שוטרים. העבירות בגינן הועמד העורר לדין הן חמורות. העורר נגרר ליטול חלק בהתפרעות אלימה ובמעשיו יצר סכנה של ממש לחיי אדם ואך בנס לא נסתיימו המעשים בתוצאות קשות יותר. בית משפט זה הביע דעתו, לאחרונה, בשורה של החלטות כי אדם העושה כמעשה העורר מעיד על עצמו כי אדם מסוכן הוא וכי אין לחזות מראש כיצד יגיב על אירועים שעלולים לקרות בארץ בימים הקרובים: השופט מ' חשין בבש"פ 7532/00 רונן טריביאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

עניינו של הנאשם האחר, שותפו של העורר לכתב האישום ולמעשי העבירה, נבחן אף הוא על ידי בית המשפט העליון, שאישר (בהחלטת השופט א' א' לוי מיום 28.11.2000) - את החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

הערר נדחה.