בש"פ 8829/11 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 31.10.11, לפיה הוחלט על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוח שלושה מבני משפחתו עד תום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חטיפה. על פי הנטען בכתב האישום העורר ושני נאשמים נוספים אספו ברכבם את המתלוננת, שהינה יצאנית, בתל אביב. בתחילה ישב ברכב רק אחד מהנאשמים והציע למתלוננת לקיים יחסים בתמורה לתשלום. לאחר שעלתה המתלוננת לרכב אסף אותו נאשם את השניים האחרים אשר התיישבו במושב האחורי. המתלוננת ניסתה לצאת מהרכב אך הנאשמים משכו אותה למושב האחורי, היכו אותה ואיימו לדקור אותה בסכין אם לא תשתוק. החבורה נסעה לירושלים, שם ירד העורר מהרכב. שני הנאשמים האחרים לקחו את המתלוננת ליער סמוך שם אנסו אותה וביצעו בה מעשה סדום.

2.

במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של העורר ושני הנאשמים האחרים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. נקבע כי העורר יצא מירושלים לתל-אביב לבילוי עם שני הנאשמים האחרים ברכב של אחד מהם, ואף התכוון לחזור עם רכב זה לירושלים. כן צוין שישנן ראיות לפיהן אביו של העורר התקשר אליו מספר פעמים וביקש ממנו שיחזור בהקדם לירושלים. העורר לא נהג ברכב ואף לא היה מעורב בדיבורים עם המתלוננת טרם החלה החטיפה. באחת מהודעותיה של המתלוננת היא ציינה כי העורר לא נגע בה ולא הכה אותה ולא איים עליה. לאור קביעות אלו הביע בית המשפט ספק האם אכן ניתן יהיה להרשיע את העורר בעבירה של חטיפה. כן נקבע כי אין לייחס למעשיו של העורר חומרה לאור המעשים שנעשו במתלוננת לאחר ירידתו מהרכב. משכך נקבע כי רף הראיות הלכאוריות נמוך ויש מקום לחלופת מעצר. בית המשפט שמע את אביו של העורר ואת שני אחיו והתרשם מהם באופן חיובי. לפיכך הורה בית המשפט על מעצר בית במתחם של בית אביו ואחיו, כאשר הוא יהיה רשאי להסתובב בכל השטח המגודר של המתחם ולבצע עבודות בענייני ברזל המבוצעות במתחם כפי שביצע בעבר. כן נקבע כי אחד משלושת הערבים יימצא עם העורר במתחם בכל רגע נתון, וכי כל אחד מהם, וכן העורר, יחתמו על ערבות בסך 25 אלף ש"ח כל אחד ויפקידו סך של 5,000 ש"ח כל אחד.

3.

בא-כוח העורר ביקש לבטל את מעצר הבית שהוטל על העורר. הוא ציין כי הוא מסכים עם ניתוח הראיות שערך בית המשפט המחוזי. בנוסף, טוען הוא כי העורר לא הבחין בכל התנהגות חריגה ברכב מצד המתלוננת והאווירה ברכב היתה רגילה ושמחה במהלך הנסיעה. לטענתו, בדברי המתלוננת התגלו סתירות רבות ומכל מקום היא אישרה כי העורר לא עשה לה דבר. עוד טוען הוא כי תמלול חקירתה של המתלוננת אינו תואם את הדיסק בו הוקלטו דבריה. לטענת הסנגור, קביעותיו של בית המשפט המחוזי היו צריכות להביא לשחרורו של העורר ללא תנאים מגבילים, וכי ניתן היה להסתפק בערבויות ובהפקדות הגבוהות שנקבעו להבטחת התייצבותו של העורר למשפט. אין מתקיימת בעניינו של העורר עילת מסוכנות, בייחוד כאשר שני הנאשמים האחרים מוחזקים במעצר. כן הדגיש הסנגור את עברו הנקי של העורר.

4.

באת-כוח המדינה טענה כי הסנגור כלל לא ביקש במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי לשחרר את העורר, אלא ביקש חלופת מעצר. כן טענה היא כי מחומר הראיות עולה שהעורר היה שותף לחטיפתה האלימה של המתלוננת, ושהה ברכב בעת שהמתלוננת צעקה וביקשה לצאת מהרכב, בעת שהיכו אותה ואיימו עליה. מהעדות של המתלוננת לא ברור בדיוק מה היה חלקו של כל אחד מהמעורבים, אך גם אם העורר לא היכה אותה הוא היה חלק מאירוע החטיפה.

5.

דין הערר להידחות. הלכה היא כי במסגרת ההחלטה האם קיימות ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים, "אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.11.05)). מהחומר שהוגש לי עולה כי לאירוע החטיפה קיימות ראיות לכאורה בדמות הודעתה של המתלוננת. אמנם בהודעותיה קיים בלבול מסוים, אך ניתן לייחסו למצבה של המתלוננת בעת חקירתה ולאופי האירועים שחוותה. מכל מקום לא עלו מהודעותיה סתירות משמעותיות המפריכות על פניה את מהימנות עדותה. הסנגור העלה את גרסתו של העורר, לפיה הנסיעה ברכב לא כללה כל אירוע חטיפה או אלימות, אך הכרעה בין גרסאות אלו מקומה בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר. עוד יצוין כי באת-כוח המדינה הקריאה בדיון מהודעתו של אחד מהנאשמים שטען כי המתלוננת התנגדה בתחילה, הוא הפעיל כלפיה אלימות, ואחר שם לה שיר ברדיו והיא התרצתה.

6.

באשר למעורבותו של העורר. אין חולק כי העורר היה נוכח בנסיעה עד לירושלים וירד מהרכב לפני מעשי האונס והסדום שבוצעו לכאורה במתלוננת. מהודעותיה

של המתלוננת קשה להבין מה בדיוק היתה מעורבותו באירוע. אמנם היא מציינת כי העורר לא היכה אותה, אך במקומות אחרים היא מתארת מעורבות של כל השלושה. מכל מקום, גם אם העורר לא היכה את המתלוננת בעצמו, וחלקו באירוע היה קטן משל האחרים, אין משמעות הדבר כי לא ניתן יהיה להרשיעו בביצוע בצוותא של עבירת החטיפה. היקף מעורבותו צריכה תהיה להתברר בהליך העיקרי ושם יוכרע האם מעורבות זו מציבה אותו ב"מעגל הפנימי" של העבירה (ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל , פסקה 22 (לא פורסם, 4.7.11)). כך למשל תצטרך להתברר השאלה האם היה תכנון מוקדם בין השלושה לחטוף את המתלוננת (ראו ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.11)). עוד יש לציין כי אף תיתכן אפשרות סבירה להרשעת העורר בעבירה של סיוע לחטיפה וזאת גם אם ישב באפס מעשה (ע"פ 684/87 אברמוב נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 146 (1989)). הכל תלוי בנסיבות המקרה שיתבררו בהליך העיקרי. אכן, מסכימה אני עם הסנגור כי עוצמת הראיות לקיומה של עבירת ביצוע בצוותא של חטיפה ככל הנוגע לעורר אינה גבוהה. בשל כך הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 4584/11 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.7.11)). עם זאת, אין לומר כי עוצמת הראיות מצדיקה שחרורו של העורר ללא חלופה וכי ניתן להסתפק בהפקדת ערבויות בלבד. הבילוי המשותף של שלושת אנשי החבורה, נוכחותו של העורר ברכב, והודעותיה של המתלוננות יוצרות כמות ראיות מספיקה על מנת להותיר את חלופת המעצר בעינה. למותר לציין כי המסוכנות הנשקפת מעבירת החטיפה ומנסיבותיה החמורות ביותר, כפי שמתואר בכתב האישום, ברורה היא וגבוהה, גם בהתחשב במעורבות מינורית של העורר. העורר שוחרר למעצר בית שאף מאפשר לו להסתובב במתחם שמסביב לבית, שם עבד גם עובר למעצרו. בנסיבות אלו איני רואה מקום לשנות מתנאי החלופה שנקבעו.

הערר, אם כן, נדחה.