בש"פ 883/03 מחמוד נאדי נ. מדינת ישראל

בחודש יוני 2001 התבקש העורר להסיע אדם שלטענתו הוצג בפניו כאזרח ירדני המבקש למצוא עבודה בישראל. בדיעבד התברר, שאותו אדם היה מחבל אשר פוצץ את עצמו ברחבת הדולפינריום בתל-אביב, וגרם למותם של 21 בני אדם ופציעתם של רבים אחרים.

לטענת המשיבה, הבחין העורר במהלך הנסיעה בבליטה שיצרה חגורת הנפץ על בטנו של המחבל, וגם לתודעתו חדרה ההכרה כי אין מדובר באדם התר אחר עבודה. חרף זאת, הסיעו העורר ליעדו, ובהמשך התבקש העורר לחזור לקלקיליה, שם הוא גר בשנים האחרונות, אך הוא נמנע מכך עקב חששו שיירצח על ידי שולחיו של המחבל.

לעורר יוחסו עבירות רצח, חבלה בכוונה מחמירה, ושהייה בישראל שלא כדין, אולם משהסתיימה שמיעתן של ראיות המשיבה, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת ההגנה, ופטר את העורר מלהשיב לעבירות רצח וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. מאידך, הוא נדרש להשיב על אותן עבירות כ"מסייע". בעקבות כך, התבקש בית המשפט המחוזי לשוב ולעיין בהחלטה לעצור את העורר, ובאת-כוחו סמכה את הבקשה על שני טעמים: חלוף הזמן מאז החל המעצר, והכרסום שחל בראיות המשיבה ואשר מצא את ביטויו בהחלטת בית המשפט לפטור את העורר מלהשיב לעבירות המקוריות.

בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, ומכאן הערר שבפני.

באת-כוחו המלומדת של העורר, גב ל' צמל, טענה כי שגה בית המשפט קמא משלא בחן לעומק את טענתה בדבר הכרסום שחל בראיות המשיבה, ולו היה נוהג כך אפשר שהיה מגיע למסקנה כי אותן ראיות אינן מצביעות על העורר כמי שהיה לו בסיס לחשוד שהוא מסיע אדם ההולך לבצע פיגוע התאבדות. כן נטען, כי אף אם היה מקום לייחס לו חשד כזה, יהיה נכון לקבוע כי הוא חטא לכל היותר ברשלנות ולא בעשייה המלווה במחשבה פלילית.

עיינתי בנימוקי הערר שבכתב ובעדותו של העורר במשפטו, והאזנתי לטיעונה של באת-כוח העורר על-פה, ולא מצאתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלה שגיאה המחייבת את התערבותי. אדרבא, השופט המלומד של בית משפט קמא לא היה צריך לעסוק בהערכתן של ראיות שכבר נשמעו, והוא גם היה פטור מלקבוע אם יש ממש בטענות העורר בדבר כרסום שחל בגרסת המשיבה. בית המשפט היה פטור מכל אלה, הואיל והמותב הדן בכתב האישום לגופו, ואשר לו היה היתרון להתרשם באופן ישיר מהעדים שהופיעו בפניו ומהראיות שהוגשו לו, מצא כי יש מקום לחייב את העורר להשיב לשתי עבירות שנדמה כי אין צורך להרבות מילים על חומרתן – סיוע לרצח ולחבלה בכוונה מחמירה. ובמילים אחרות, מהחלטת בית המשפט אמנם לא עולה כי העורר יורשע בעתיד בעבירות "הסיוע", אך ברור גם ברור שבית המשפט מצא שהמשיבה הניחה בסיס שלכאורה אפשר שיהיה בו כדי להוכיח את הנטען בכתב האישום.

במצב זה, ולנוכח העובדה כי משפטו של העורר נמצא בשלביו האחרונים, ולאור החשש שאם העורר ישוחרר הוא ימלט מאימת הדין, אינני סבור כי נוצרו הנסיבות לשנות מהחלטת המעצר המקורית, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.