בש"פ 8830/08 גולן עמוס נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז ) מיום 15.9.2008 במסגרת ב.ש. 21803/08, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 960/08.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום במסגרתו הוא מואשם בהחזקת סם לצריכה עצמית ובהחזקת סם שלא לצריכה עצמית. במקביל לכתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטת בית משפט השלום (כב' השופטת ר' לביא ) מיום 1.7.2008, דחה בית המשפט את בקשת העורר להיות משוחרר לחלופת מעצר במוסד "יחד בית החלמה" בבאר שבע, שהוצע על ידי העורר, וזאת מן הטעם כי מוסד זה לא נמצא הולם בעיני בית המשפט. עם זאת, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר לעורר. תסקיר המעצר שנערך לעורר, היה חיובי ביסודו והמליץ על שחרורו של העורר לחלופת גמילה. ואכן בהחלטה נוספת מיום 15.7.2008, בהסתמך על תסקיר זה ובכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה, התיר בית המשפט לעורר לצאת מן המעצר לשם עריכת בדיקות ועריכת ראיון בפני ועדת קבלה לאישפוזית ביפו. דא עקא, שעוד באותו היום הסתבר כי אחד התנאים אינו מתקיים, שכן אחיו של העורר, שנקבע כערב, נמצא כבעל עבר פלילי. לפיכך ניתנה החלטה נוספת כי לא ניתן יהיה לשחרר את העורר לבדיקות.

לאחר מכן, בהחלטה מיום 27.7.2008, קבע בית משפט השלום (כב' השופט א' חזק ) כי משנמצא ערב אחר, נטול עבר פלילי, יוכל העורר לצאת לראיון הקבלה ולבדיקות הרפואיות. על החלטה זו הגישה המדינה ערר, אך בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ב' אזולאי ) דחה ביום 29.7.2008 את הערר עד לאחר השלמת הבדיקות. שוב חזר עניינו של העורר לבית משפט השלום, אשר קבע (כב' השופטת ר' לביא ) בהחלטה מיום 11.9.2008, כי משעבר העורר תהליך התנקות פיזית מסמים באשפוזית ביפו, ועבר ראיון קבלה לקהילה טיפולית "רמות יהודה", ובהתבסס על תסקיר חיובי נוסף שהוגש בעניינו, שהתבסס על המוטיבציה הגבוהה שלו להיגמל שעלתה עוד קודם למעצרו - יש לשחרר את העורר לחלופת המעצר שבקהילה הטיפולית "רמות יהודה", בתנאי מעצר בית מלא ובתנאים המגבילים הנוספים המנויים בהחלטה. החלטה זו ניתנה על אף התנגדות התביעה, ולמרות העובדה כי לחובת העורר עומדת הרשעה קודמת בעבירה של תיווך וסחר בסם מסוכן, בגינן היה במאסר 26 חודשים ותלוי כנגדו עונש של 18 חודשי מאסר על תנאי.

3.

כנגד החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז ) קיבל את טענת העורר כי לנוכח הדרך הארוכה שעבר ולאור המלצות שירות המבחן, פיתח העורר ציפייה של ממש כי בית המשפט יקבל את ההמלצה וישחרר את העורר לחלופת הגמילה. ואולם, לגישת בית המשפט המחוזי, החלטת בית משפט השלום יש בה סטייה ניכרת מהמדיניות הרווחת ביחס לשחרור נאשמים להם מיוחסות עבירות סמים. בית המשפט המחוזי עמד על נסיבותיו האישיות של העורר, ובכללן הרשעתו הקודמת בעבירות של סחר ותיווך בסמים, ריצוי מאסר והמאסר המותנה התלוי ועומד כנגדו, כמו גם על נסיבות מעצרו בתיק העיקרי (בעיקר העובדה כי נשא 18 מנות סם מסוג קוקאין שלא לשימוש עצמי בדרכו למסיבת בר מצווה), והגיע לכלל מסקנה בדבר מסוכנות העורר. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פנייתו של העורר להליך הגמילה לא משקפת את רמת המוטיבציה הגבוהה שלו ואת רצונו הכן להשתחרר מאחיזתה של התמכרותו, אלא נבעה מאיומיה של אשתו כי תתגרש ממנו באם לא ייגמל מן הסם, וממילא פנייתו הרצינית יותר להליך הגמילה לא ארעה אלא לאחר מעצרו, וזאת בעיקר לאור רצונו להשתחרר מן המעצר. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי שילובו של העורר בהליך הגמילה בנסיבות אלה כמוהו כהתערבות אפשרית בשיקולי הענישה שיופעלו אם וכאשר יורשע העורר בדינו בהליך העיקרי. על בסיס זה, החליט בית המשפט המחוזי שאין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת בקהילה הטיפולית, וזאת למרות הציפייה שפיתח. בית המשפט העיר עוד כי אין בהחלטתו, כמובן, כדי לחסום את דרכו של העורר להודות בעבירות המיוחסות לו ולנסות לשכנע את המותב בהליך העיקרי לשלבו בתהליך גמילה.

4.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר שבפניי. בעררו טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא בהאריכו את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בניגוד להמלצותיו של שירות המבחן. עוד טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי בעורר לא קיים הרצון הכן והאמיתי להיגמל מן הסם, ומצביע, לאישוש טענה זו, על פניותיו הרבות אל שירות המבחן ואל הקהילה הטיפולית – כל זאת, עוד במהלך מעצרו ובמסגרתו. עוד מדגיש העורר כי הוא פנה מיוזמתו אל הקהילה הטיפולית "יחד בית החלמה" בבאר שבע עובר למעצרו. הגם שמוסד זה נמצא בלתי הולם לדעתו של בית המשפט קמא, הרי שעצם פניית העורר אליו מבעוד מועד מעידה, על פי הטענה, על כנות ורצינות כוונותיו באשר להליך הגמילה. הלכות שיצאו מלפני בית משפט זה מאפשרות לנאשם לצאת לחלופת מעצר במוסד גמילה באם החל בתהליך הגמילה טרם מעצרו, וזאת כדי שלא לקטוע את התהליך באיבו, ובמיוחד כך כשסיכויי הגמילה טובים הם (בש"פ 674/08 אילן עינב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 4.2.2008)). לפיכך, טוען העורר, משקיבל בית משפט השלום את הטענה כי העורר החל כבר בתהליך, ומשהעורר עבר כבר מסלול ארוך ומייגע של בדיקות והכנות לצורך השתלבות בקהילה הטיפולית, מן הראוי לאפשר לו להמשיך במשעול זה. בוודאי כך כשהחלטה זו התבססה על שלושה תסקירי שירות המבחן שהמליצו חד משמעית על התאמתו לתהליך. עוד טוען העורר כי החלופה המוצעת בקהילה הטיפולית "רמות יהודה" נבדקה והומלצה על ידי שירות המבחן, והיא מאיינת למעשה את מסוכנותו של העורר, מה גם שחזקה על מסגרת זו כי תדווח לבית המשפט על כל הפרה. העורר תוקף את קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיה שחרורו לחלופת מעצר כמוהו כהתערבות בשיקולי הענישה של הערכאה הדיונית, אם וכאשר זו תרשיע את העורר בתיק העיקרי, וטוען כי הגם שכניסתו של העורר להליך של גמילה יהווה בוודאי שיקול במסגרת שיקולי הענישה שתפעיל הערכאה הדיונית, אין בו כדי לשלול את שיקול דעתה של ערכאה זו. לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר כי תושב על כנה החלטת בית משפט השלום, והוא יורשה לצאת כבר עתה, בטרם הורשע, להליך הגמילה בקהילה הטיפולית "רמות יהודה".

5.

אמת תיאמר, תיקים מסוג זה מעלים שאלה קשה בעניין מקומו של הליך הגמילה והאם יש להתיר את ההשתתפות בו כחלופת מעצר טרם הרשעה, אם לאו. לא ייפלא הדבר כי החלטותיו של בית משפט זה בשאלה קשה זו נחלקות, והכרעות נעשות לכאן ולכאן, כל מקרה לגופו (לריכוז של החלטות, הן לצד המקל והן לצד המחמיר, ראו את ההפניות בהחלטתו של חברי, השופט י' דנציגר , בבש"פ 2278/08, אלכסנדר קרייבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 19.3.2008)). אודה כי גם במקרה זה שלפניי ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן, ולפיכך ההחלטה קשתה עליי, בין השאר בשל אינטרס הציפייה הניזון מהשתלשלות ההליכים שהתקיימו במכלול זה.

6.

עם זאת, לאחר לבטים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. הכלל הבסיסי שהתבסס בפסיקותיו של בית משפט זה הוא, שבית המשפט אינו מורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש ( בש"פ 2642/91

מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91) (להלן: פרשת ביטון )). לכלל זה אכן הוצבו מספר חריגים, בגדרם יש מקום לבחון את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית אף טרם הרשעה. החריג העיקרי הינו מצב שבו הנאשם החל בהליך גמילה טרם מעצרו והוא מצוי בעיצומו, שאז ייטה בית המשפט לשחרר את הנאשם לחלופה שיקומית כדי שלא לפגוע בהליך השיקום ( בש"פ 3701/95

ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.95)). בית משפט השלום הנכבד ראה להרחיב חריג זה, באשר המבקש פנה עוד קודם למעצרו למוסד "יחד בית החלמה". עם זאת, קודם למעצרו העורר לא התקדם בהליך הבדיקות הרפואיות לקראת כניסתו למוסד האמור, וגוף זה גם לא נמצא ראוי לשמש כחלופת מעצר על ידי בית משפט השלום הנכבד.

7.

מוסד הגמילה המוצע עתה אמנם נראה מתאים, ואולם העבירות המיוחסות לעורר, הנסיבות בהן נתפס והעובדה שעל פי האישומים המועלים נגדו ביצע את הנטען נגדו בעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בשל עבירות דומות – כל אלה אינם מאפשרים להכליל את העורר במסגרת החריגים לכלל שנקבע ב פרשת

ביטון . אשר על כן - הערר נדחה. העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.