בש"פ 8857/09 ציון מצפי נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 90958/09 מיום 1.11.2009, בה נדחתה בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר הדין שניתן בעניינו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, עד למתן פסק דין בערעור.

ביום 30.3.2009, הורשע המערער, יליד 1955, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' שריזלי ), על פי הודאתו, בעבירות של התפרצות לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב וחבלה במזיד לרכב, אשר בוצעו בחודש אוקטובר 2008. לאחר מתן הכרעת הדין, ביקש המערער לחזור מהודאתו ואולם, זו נדחתה. ביום 20.10.2009 נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר נוספים, על תנאי. כמו כן, הפעיל בית המשפט את עונש המאסר על תנאי של שישה חודשים, שנגזר על המערער בגין עבירות קודמות של פריצה וגרימת חבלה לרכב משנת 2005, תוך שקבע, כי חלקו ירוצה בחופף לעונש בתיק הנוכחי.

המערער ערער על חומרת העונש שנגזר עליו, ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. ביום 1.11.2009, דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן ) את בקשת עיכוב הביצוע. בהחלטה נלקחו בחשבון, עברו הפלילי המדאיג והחריג של המערער, אשר מונה מאות עבירות של פריצה וגניבת רכוש; המלצתו השלילית של שירות המבחן, בה הומלץ לדברי בית המשפט המחוזי על הטלת עונש מוחשי וקונקרטי; וכן הערכת בית המשפט, כי סיכויי קבלת הערעור אינם גבוהים.

מכאן הערעור שבפניי, בגדרו טוען בא כוח המערער, כי נסיבות התיק ממלאות את כלל הדרישות לעיכוב ביצוע גזר הדין ועומדות במבחני הלכת שוורץ. הוא מציין, כי המערער התייצב לכלל הדיונים בעניינו ועמד בתנאי מעצר הבית במשך תקופה של עשרה חודשים. העונש המשמעותי שנגזר על המערער איננו מידתי ביחס לחומרת העבירות בהן הוא הורשע, בייחוד לנוכח נסיבותיו האישיות, אשר באות לידי ביטוי במצבו הנפשי והרפואי. לדבריו, מרשו סובל מפיגור קל, ובעבר אף נמצא בשל כך לא כשיר לעמוד לדין. כמו כן, המוסד לביטוח לאומי אמד את נכותו בשיעור של 100%. חרף כל האמור, אין הוא זוכה לכל תמיכה או סיוע מצד הרשויות. עוד טוען בא כוח המערער, כי בתסקיר שירות המבחן לא הייתה המלצה להטיל עונש מוחשי וקונקרטי, מציין כי ישנם סיכויים טובים לקבלת הערעור בבית המשפט המחוזי ומבקש להתחשב בנסיבותיו האישיות החריגות של מרשו. בדיון בפניי, הדגיש בא כוח המערער, כי חרף הרשעותיו הרבות של מרשו בעבר, בחמש השנים האחרונות – בתקופה בה הוא מלווה את המערער ומפקח עליו – הוא הורשע בעבירות פריצה וגניבה רק פעמיים, כולל התיק דנן.

באת כוח המשיבה ציינה בדיון שנערך בפניי, כי אמנם על פי מסקנותיה של וועדת האבחון שבמשרד הרווחה, הלה מתפקד ברמה גבולית, אך איננו סובל מפיגור. היא לא התעלמה מנסיבותיו האישיות של המערער, אך סברה שעברו הפלילי מחייב הטלת עונש מאסר בפועל ועל כן גם סבירות קבלת הערעור קטנה ביותר. היא התייחסה לגיליון הרשעותיו של המערער, אשר מכיל 48 הרשעות קודמות והדגישה, כי העבירות נשוא הבקשה דנן, בוצעו כעבור שלשה וחצי חודשים בלבד, לאחר מתן גזר הדין בגין ביצוע העבירות הקודמות.

דין הערעור להידחות.

אינני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, לעניין עיכוב ביצוע גזר הדין אשר הוטל על המערער. ככלל, בערעורים המופנים כנגד חומרת העונש בלבד, עת שאלת האשמה והאחריות לביצוע העבירות איננה עומדת על הפרק, אין בתי המשפט נוטים לעכב את ביצוע המאסר: " כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282 (2000) (להלן: הלכת שוורץ ) וראו גם ע"פ 7949/09 בשארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2009); ע"פ 2401/08 שווא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.2008)).

העונש שהושת על המערער, מבטא את היסטוריית הפריצות העשירה שלו ומעניק משקל לסכנה שתישקף לציבור, באם הוא ישוחרר ממאסר עד להחלטה בערעור. בנסיבות אלה, אין גובה העונש חורג מרף הענישה המקובל והדיון בערעור, וודאי שצפוי להסתיים בטרם תרוצה כל תקופת המאסר. שקלול המבחנים הנוספים המנויים בהלכת שוורץ תומכים גם הם במסקנה זו. ראשית באשר לחומרת העבירה, אין להקל ראש בנזק שהוסב למכונית שנפרצה, בחפצים שנגנבו ובפגיעה בתחושת ביטחונה של המתלוננת. אכן, לולא הנסיבות בהן בוצעו העבירות בתיק דנן, היה מקום להתחשב בכך שהמדובר הוא בעבירות רכוש ואף לא מן החמורות שבהן. ואולם יש להדגיש, כי המערער היה נתון תחת צו פיקוח של קצין מבחן במועד הפריצה ואף לא נרתע מעונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו בגין ההרשעה הקודמת. תכיפות מקרי הפריצה בהן נטל המערער חלק, אכן ירדה בשנים האחרונות, אך נראה שאף אחד מן הגורמים שניסו להניאו מהרגליו – שירות המבחן, האישה שחיה עימו למשך תקופה מסוימת לאחרונה, ואף בא כוחו שנרתם לעזרתו – לא צלחו במשימתם, והמערער שב לפגוע ברכושם של אחרים ולהתעלם לחלוטין מן החוק.

עם כל ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, אין בהן כדי לשנות מן ההחלטה. יכולותיו הקוגניטיביות נמוכות, בעיותיו ההתנהגותיות מצריכות טיפול ונראה שהוא מתקשה לתפקד כאדם נורמטיבי בכוחות עצמו. כמו כן, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, ניסיונות קודמים של גורמי הרווחה למצוא בשבילו מסגרת מוגנת, כשלו. יחד עם זאת, וועדת האבחון באגף לטיפול באדם המפגר של משרד הרווחה קבעה במפורש, כי הוא "מבחין בין מותר לאסור ויודע להבדיל בין טוב לרע. הוא מתמצא בהליכי המשפט, מכיר את בעלי התפקידים בו ומסוגל לסייע לסנגורו". שיקולי הרתעתו באמצעות הטלת עונש משמעותי והרחקתו מן החברה בשם אינטרס ההגנה על בטחונה, הם שעמדו בבסיס גזר דינו של בית משפט השלום ומבלי להכריע בתיק לגופו של עניין, אני סבור כי משקלם עולה במקרה זה על הנסיבות המקלות. משכך נראה גם, כי אין סיכוי ממשי לקבלת הערעור שהוגש על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי, וודאי שלא לוויתור מלא על עונש מאסר בפועל.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, בדיון יסודה. הערעור נדחה.