ע"פ 2401/08 דני שווא נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.3.08 בב"ש 90492/08 (כבוד השופט ר' בן-יוסף), אשר דחה את הבקשה אותה הגיש המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו בת.פ. 2133/07 (כבוד השופטת ח' כוחן).

2.

ביום 9.2.07 נעצר המערער בעקבות תחקיר התוכנית "כולבוטק" בגין מעורבותו בעבירות מרמה כנגד עובדים זרים וביום 30.4.07 קיבל בית המשפט קמא את הערר שאותו הגיש המערער על ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים, ושחררו בתנאי מעצר בית מלא ואיזוק אלקטרוני. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו וביום 21.1.08 התקיים דיון טיעונים לעונש, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו.

3.

ביום 24.2.08 גזר בית המשפט קמא על המערער ארבעים ושניים חודשי מאסר בפועל, תוך הפעלת שני עונשי מאסר על תנאי בני שנה ועשרה חודשים שהיו תלויים ועומדים כנגדו, במצטבר.

באותו היום הגיש המערער לבית משפט זה ערעור על חומרת העונש ובד בבד הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע העונש. הואיל והמערער לא הגיע לדיון שהתקיים בבקשתו ביום 5.3.08, נדחה היום ליום 9.3.08 ובאותו המועד דחה בית המשפט קמא את בקשתו של המערער לעיכוב הביצוע.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

4.

לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא כשלא עיכב את ביצוע המאסר למרות שהמערער התייצב לדיון ביום 9.3.08, לאחר ששהה כשמונה ימים במעצר בית בו היה נתון משך כל זמן המשפט שהתנהל כנגדו כשהוא מרותק למיטתו וחולה מאוד, לאחר שמצבו הרפואי והנפשי התדרדר עד כדי רצון להתאבד.

5.

מוסיף המערער וטוען כי בית המשפט קמא קבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים אולם "סיכויים יש גם כשהם לא רבים". לטענתו, סיכויי הערעור הם טובים, הן לאור המלצתו של שירות המבחן להאריך את תקופת המאסר על תנאי בהתאם לסעיף 85 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ), המסמיך את בית המשפט להימנע מהפעלתו של עונש מאסר על תנאי כדי לאפשר טיפול של אדם המכור לסמים והן לאור ההמלצות הכלולות בחוות דעת פסיכודיאגנוסטית שנערכה בעניינו לאחר עשרות פגישות שקיים עם עורכת חוות הדעת, ד"ר נעמי כהן, ואשר הוגשה בהסכמה מבלי שד"ר כהן נחקרה.

6.

לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי סיכויי הערעור אינם טובים בהתעלם מן האמור לעיל, בהתעלם מהליך שיקומי ארוך שעבר המערער מאז שחרורו בתנאים מגבילים, במסגרתו נגמל מסמים ואף התחתן ובהתעלם מהפיצוי ששילם למתלוננים והאחריות אותה נטל למעשה.

7.

לבסוף, טוען המערער כי החלטתו של בית המשפט קמא שלא לעכב את עונש המאסר אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2000) (להלן – הלכת שוורץ ) ופסקי דין נוספים במקרים דומים.

לפיכך, מבקש המערער לעכב את ריצויו של עונש המאסר שנגזר עליו עד להכרעה בערעור אותו הגיש על גזר דין זה.

טענות המשיבה

8.

לטענת המשיבה, למעט הערותיה של ד"ר כהן אשר טיפלה במערער, אין אינדיקציה לכך כי העורר היה מכור לסמים והוא נעדר כל עבר פלילי הכולל עבירות סמים ובמסגרת הדיון שהתקיים בפניי ציינה ב"כ המשיבה כי בדיון שהתקיים בת.פ. 9332/03 מיום 17.10.06 טען בא כוחו דאז של המערער כי המערער "מעולם לא השתמש בסמים". לפיכך, טוענת המשיבה כי אין מקום להחיל את סעיף 85 לחוק העונשין בנסיבות העניין, ובצדק לא עשה כן בית המשפט קמא, משהתרשם כי המערער טוען לתחולתו של סעיף 85 הנ"ל אך ורק במטרה להתחמק ממאסר.

9.

בנוסף, טוענת המשיבה כי על פי הלכת שוורץ , לא די בהגשת הערעור כדי להצדיק את עיכוב הביצוע, אלא יש להראות כי קיימים סיכויים טובים לערעור.

10.

עוד טוענת המשיבה כי התנהלותו של המערער בבית המשפט קמא והדחייה החוזרת ונשנית של הדיונים עקב מצבו הבריאותי הביאה לדחיית המועד למתן גזר הדין מספר פעמים. לטענתה, לאחר שניתן גזר הדין ונדחתה בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע, ביקש המערער לשוחח עם עורך דינו מחוץ לאולם בית המשפט ולאחר שהותר לו לעשות כן, הוא לא חזר לאולם. לפיכך, טוענת המשיבה כי אין ליתן יד להתנהלות זו של המערער ואין ליתן בו אמון.

11.

לבסוף, מציינת המשיבה כי הדיון בערעור צפוי להתקיים ביום 2.7.08.

12.

לאור האמור לעיל מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע באופן שהמערער יחל בריצוי עונשו באופן מיידי.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בערעור על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לעניין עיכוב הביצוע – להידחות.

14.

הלכה היא כי על מי שמבקש עיכוב ביצוע מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי קיימות נסיבות המצדיקות את נסיגתו של האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים של המבקש ( הלכת שוורץ הנ"ל).

בנוסף, הגשת ערעור כשלעצמה אינה טעם המצדיק את עיכוב ביצועו של גזר הדין. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 5741/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.9.04):

"סוגיית עיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר על נאשם שהורשע מוסדרת בחוק, נדונה ארוכות בהלכה, ולא נחזור על מושכלות ראשונים. עיקרים של-פתיחה בסוגיה הם אלה, שנאשם אשר הורשע בדין אין עומדת לו עוד חזקת החפות; כי הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע גזר-דין; וכי עיכוב ביצועו של גזר-דין ייעשה בנסיבות שתצדקנה זאת. ומהן אותן נסיבות שתצדקנה עיכוב ביצוע? [...] חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; קיומו של ערעור בדבר חומרת העונש, ועוד."

15.

לא שוכנעתי כי במקרה שבפניי הצביע המערער על נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב עונשו, ההיפך הוא הנכון. הערעור אותו הגיש מכוון רק כנגד גזר הדין של בית המשפט קמא כאשר על פי הלכת שוורץ

הנ"ל, מקום שהערעור מכוון כלפי גזר הדין בלבד ואין מדובר בעונש אשר חורג מרף הענישה המקובל, אין לעכב את ביצוע העונש אלא במקרים חריגים בלבד. איני סבור כי המקרה שבפניי נמנה עליהם. בנוסף, התנהלותו של המערער, המהווה אף היא שיקול בהחלטה האם לעכב את ביצוע העונש אם לאו, מטה את הכף כנגד עיכוב ביצוע כאמור.

16.

אשר על כן, נראה לי כי בית המשפט המחוזי יישם נכונה את העקרונות שנקבעו בהלכת שוורץ

על המקרה דנן ובצדק דחה את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונשו.

17.

נוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.