בש"פ 8965/00 מדינת ישראל נ. מחמוד אגברייה

המשיבים כולם הובאו לדין בגין ביצוע עבירות חמורות. המשיבים 1-6 מואשמים בהתפרעות, בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בסחיטה באיומים, בחבלה במזיד ברכב, ובהצתה. המשיבים 7 ו8- מואשמים בביצוע עבירות של התפרעות וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

על פי הנטען בכתב האישום, נחסמה ביום 2.10.00 צומת כבישים בגליל בידי כ30- מתפרעים, ובהם המשיבים כולם. המתפרעים חסמו את הצומת באמצעות הנחת עמודי תאורה, צמיגים בוערים ואבנים. המשיבים והאחרים שנכחו עמם בצומת, בדקו כל כלי רכב שהגיע למקום. הנהג נבדק על ידי המתפרעים, ואם התברר כי הוא בן הדת היהודית, אחת דתו היתה ליידוי אבנים. אחרים הורשו להמשיך בדרכם לשלום.

באחד המקרים הגיע למקום נהג בשם בן חמו, רכבו נעצר בידי המשיבים, כשהם צועקים לעברו: "יהודי, יהודי". משיצא האיש מרכבו, אחז בו המשיב מספר 5, העלה אותו על אוטובוס שהזדמן למקום, והורה לנהג האוטובוס להסיעו מהמקום. בשלב זה ניפצו המשיבים את שמשות הרכב של בן חמו ובזזו מתוכו את מכשיר הרדיו ואת חפציו האישיים. משסיימו מלאכתם זו, הציתו את המכונית והאש שרפה אותה כליל.

משהובאו המשיבים לדין, ביקשה המדינה, בבית המשפט המחוזי, להורות על מעצרם עד תום ההליכים.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה המלמדות על אשמתם של המשיבים כולם. עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי נסיבות העבירות שבוצעו על ידי המשיבים מקימות, כשלעצמן, עילת מעצר, ומעידות על מסוכנותם. יחד עם זאת, סבור היה בית המשפט קמא, כי ניתן להצביע על חלופת מעצר מתאימה בעניינם של כל המשיבים, ובחר בסופו של דיון, לשחררם בתנאי שישהו בביתם או בבית קרובי משפחה. כנגד החלטה זו מלינה המדינה. המדינה סבורה, כי בית המשפט סטה מן הפסיקה שניתנה בבית המשפט העליון במקרים דומים, וכי בתנאים הנוכחיים, בעת שאירועי הפרת הסדר טרם נפסקו, אין בחלופות שקבע בית המשפט קמא, כדי להפיג החשש לשלום הציבור. לחיזוק טענותיה, צירפה המדינה דוחות משטרה המלמדים על התרחשות מעשים דומים של סיכון חיי בני אדם הנוסעים בכביש, עד עצם ימים אלה.

העבירות המיוחסות למשיבים, כך ציינה המדינה, מצביעות על מסוכנותם. נכונותם להוציא אדם שהגיע למקום מרכבו, רק בשל היותו יהודי, כך סבורה המדינה, ולהצית את רכבו, מעוררת חשש סביר כי הם מסוכנים לציבור וכי כל הסתה נוספת עלולה לחדש תופעה זו.

ואכן, מעשי המשיבים חמורים מאין כמותם. אין המדובר אך ורק בנטילת חלק בהתפרעות של מחאה שגלשה לכלל מעשי אלימות חמורים. בצדק ציינה המדינה כי הבחירה לפרוע בבני אדם רק לאחר בירור דתם ובהתאם ל"בדיקה" הזו, מלמדת על חומרת הדברים וכי המבצע פשע מתוך שנאה מעיד במקרים רבים על מסוכנותו לאחרים. העובדה שידויי האבנים ומעשה ההצתה לא הסתיימו באבדן חיי אדם כי אם בהרס רכוש, אין בה כדי להפחית מן הסכנה שהמדינה מצביעה עליה. כפי שמציינת המדינה, קיים במקרה זה חשש ממשי כי המשיבים יחזרו על מעשיהם, משתיקלע לידם הזדמנות חדשה, והחלופות שהוצעו על ידם למעצר-שהות בבית הוריהם או בבית בני משפחה אחרים - אין בה ולא כלום, שהרי מבית הוריהם הם יצאו כדי לפרוע פרעות, ולשם חזרו בסופו של יום.

בעניין דומה כבר פסק בית המשפט העליון, מפי השופט מ' חשין, כי אדם העושה מעשים כאלה "מעיד על עצמו כי אדם מסוכן הוא, וכי אין לחזות מראש כיצד יגיב על אירועים שעלולים לקרות בארץ בימים הקרובים" (בש"פ 7532/00 רונן טריביאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

אשר על כן, מתבטלות בזה החלטת בית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים, ואני מורה על מעצרם עד תום משפטם.

בשולי הדברים, אדגיש כי ראוי לסיים את משפטם של המשיבים כולם במהירות, ובמידת הצורך אף לתת לכך עדיפות. אם לא ייעשה כן, יהיה מקום לשקול את עניינם מחדש, בדרך של הגשת בקשה לעיון חוזר, ובמסגרת בדיקה כזו, יהיה מקום לשקול את האפשרות לבחור בחלופת מעצר, שיהיה בה כדי להבטיח פיקוח הולם על המשיבים שימנע מהם מלחבור אל אחרים או מלשוב לסורם.