בש"פ 8997/01 עמי לוי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בתל-אביב יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, כליאת שווא, התפרצות לדירה בכוונה לבצע פשע ואיומים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, תקף העורר את המתלוננת, שהיתה בת זוגו, במספר מקרים, התפרץ לדירתה, כלא אותה ברכבו ואיים עליה בכך שאמר לה "שיהרוג אותה, שיעשה אותה נכה, שיכניס לה כדורים לרגליים ושיגנוב לה את הילד ויברח לחו"ל". בית משפט השלום בבת-ים (כבוד השופטת ל' ברודי), בהחלטתו מיום 24.10.01, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 13.11.01, דחה את הערר. העורר ערר על ההחלטה.

2.בא כוח העורר, בהודעת הערר שהגיש וכן בטענותיו בדיון, סמך את עררו על שלוש טענות עיקריות: א) כתב האישום פגום משום שהוגש על ידי תובע משטרתי ולא על ידי פרקליט מוסמך מפרקליטות המחוז, כמצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן- "החוק") ; ב) אין לסמוך על דברי המתלוננת, שעל פיהם בלבד הוגש כתב האישום ; ג) לא נבחנה האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

3.עיינתי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות וכן בטענותיהם ההדדיות של באי כוח בעלי הדין. אינני רואה עם בא כוח העורר עין בעין.

אשר לטענתו הראשונה מתברר כי כתב האישום הוגש ביום 23.9.01 וכי בדיון בבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ביום 26.9.01, הוגש לבית המשפט כתב ההסמכה שהוצא לתביעה המשטרתית על ידי פרקליטות המחוז יום קודם לכן ; דהיינו, יומיים אחרי שהוגש כתב האישום. בא כוח העורר טוען כי אין בהסמכה מאוחרת כדי לרפא את הפגם משום שלא ניתן "להחיות" כתב אישום שהיה "בטל" בעת הגשתו. טענתו נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, שדנו במעצרו של העורר. בהחלטותיהם סמכו על החלטתה של חברתי הנכבדה, השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) - שדנה במקרה שבו ניתנה ההסמכה יום אחרי הגשת כתב האישום - לפיה יש להכיר בתקפה של הסמכה "שניתנה באיחור קל" ;

בין היתר מן הטעם שתיקון תקלה אחרי זמן כה קצר לא גרם עיוות דין לנאשם.

השאלה האם ניתן להכשיר בדיעבד כתב אישום שמלכתחילה לא הוגש בכשרות אינה פשוטה ולא אבוא - במסגרת הערר שלפני - לקבוע מסמרות לגבי התשובה הראויה. עם זאת, נוטה אני לדעה שהביעה השופטת א' פרוקצ'יה, בבש"פ 7438/01 הנ"ל, כי בחינת השאלה במסגרת הליך של מעצר "הינה לכאורית בלבד כעולה מטיבו של הליך המעצר ומטרתו, בדומה לבחינה לכאורית בלבד של הראיות הנעשית באותו שלב. בחינה כזו נעשית בהקשר ישיר לשאלת המעצר, ורק בהקשר אליה". לעצם הענין נוטה אנכי לדעה כי כאשר מדובר באיחור קל, לפני פתיחת המשפט, וכאשר לא נגרם עיוות דין, יש בהסמכה מאוחרת - אמנם, בדוחק - משום תיקון של המעוות. סבורני כי זאת התוצאה בנסיבות המקרה שלפנינו, אולם בנסיבות אחרות תתכן גם תתכן תוצאה אחרת.

יודגש כי החלטה המכשירה כתב אישום, שניתנה במסגרת הליכי מעצר, אינה מייתרת את הדיון בטענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום, לפי סעיף 149(3) לחוק, שהנאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט. לפיכך, על בית משפט השלום - שהטענה נטענה לפניו עם פתיחת המשפט - לדון ולהכריע בה ולא לראות עצמו אנוס על פי דיבורו של בית משפט זה, כפי שסבר.

בא כוח העורר העלה ספקות בדבר מהימנותה של המתלוננת. חזרתי ועיינתי בדברים ונראה לי כי אין בספקות כדי לבטל את משקל דבריה כראיות לכאורה. התרשמות זאת מתחזקת אחרי עיון בהרשעותיו הקודמות של העורר - שביניהן עבירות אלימות והחזקת נשק שלא כדין - וכן בתסקיר המעצר שהגדיר את יחסי העורר והמתלוננת כ"מערכת זוגית בעייתית - - - שאופיינה בהתנהגות כפייתית, גילויי קנאה ושתלטנות כשהוא מתקשה לעמוד בניסיונותיה להיפרד ממנו".

בא כוח העורר חזר והציע לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אמו בבת ים, היא העיר שבה מתגוררת המתלוננת. חלופה זאת נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ובדין נדחתה. עם זאת, רשאי העורר, כמובן, לבקש את שחרורו בערובה לחלופת מעצר אחרת.

3. הערר נדחה.