בש"פ 9014/14 יוסף כהן נ. מדינת ישראל

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו מעשים מגונים וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין. על פי כתב האישום, העורר, שעבד כנהג מונית בירושלים, אסף ילדה קטינה כבת 7 באשדוד, נסע עמה לכיוון ירושלים, נכנס ליער באזור בית שמש ושם ביצע מעשה מגונה בילדה, תוך נטישתה לאחר מכן ביער. הילדה, שרצה לכיוון הכביש, נאספה על ידי עוברת אורח.

בית משפט קמא בחן את חומר הראיות והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר שבפני מופנה אך ורק להחלטה בשולי ההחלטה למעצר עד תום ההליכים, בה הורה בית משפט קמא על הסרת איסור הפרסום על שמו ותמונתו של העורר. לטענת העורר, הסרת צו איסור הפרסום עלולה לפגוע בביטחונו האישי, והא-ראיה שכבר הותקף בעת היותו במעצר על ידי אסיר אחר שפצע אותו בראשו.

2.

דין הערר להידחות.

בית משפט קמא הפנה בהחלטתו להוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ), שעניינה באיסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום. ענייננו בנאשם שכבר הוגש כנגדו כתב אישום, ועל כן תלה הסניגור המלומד יהבו בהוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק, הקובעת כי בית המשפט רשאי לדון בדלתיים סגורות "לשם הגנה על עניינו של מתלונן

או נאשם בעבירת מין...". אלא שהמבחן הקבוע בסעיף זה אינו מקל מהמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין סעיף 70(ה1)(1) (בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל , בפיסקה 5 (18.7.2005)). נהפוך הוא. יש טעם טוב לסבור כי אם בית המשפט לא מצא לאסור פרסום שמו של חשוד, על אחת כמה וכמה לגבי נאשם.

3.

איני רואה להכביר מילים לגבי עיקרון פומביות הדיון והתכליות שבבסיסו. כפי שנאמר לא אחת בפסיקה, אין הליך פלילי שמעצם טיבו וטבעו לא כרוכה בו פגיעה בנאשם בכל מישורי חייו (בש"פ 197/12 חדד נ' מדינת ישראל בפיסקה 17 (16.2.2012)). כך לגבי טענת העורר, כי חשיפת זהותו עלולה להשפיע לרעה על מצבה הבריאותי של אמו.

אכן ניתן להבין את חששו של העורר מפני אלימות שתופגן כלפיו מצד אסירים אחרים, אך תופעה זו מוכרת לצערנו ביחס של אסירים לגבי עברייני מין בכלל, ואין עניינו של העורר נבדל ממקרים אחרים. מכל מקום, הגנתו של העורר מפני אסירים ועצירים אחרים מסורה לשב"ס, וחזקה על השב"ס כי יעשה את המוטל עליו.

4.

סוף דבר שאני דוחה את הערר. צו הארעי שניתן על פי החלטתי מיום 31.12.2014 – בטל.