בש"פ 903-24 בש"פ 903-24

לפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' מלמד) מיום 28.1.2024 במ"ת 41005-11-23, בגדרה הורה על מעצר המשיבים בפיקוח אלקטרוני עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

הרקע לערר

1.ביום 20.11.2023 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירות חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים, וכן מייחס למשיב 2 תקיפה הגורמת חבלה של ממש ושיבוש מהלכי משפט. על פי המתואר בכתב האישום, בתמצית, על רקע חוב הימורים בסך של כ-200 אלף ₪ שחב המתלונן למשיב 1, חטפו המשיבים את המתלונן, עמו יש להם היכרות מוקדמת, ממקום עבודתו – והחזיקו בו בשתי דירות שונות במשך מספר שעות. במהלך שהייתם עם המתלונן באותן דירות, הבהירו המשיבים למתלונן כי לא יוכל לצאת עד שלא ישלם את חובו, והמשיב 2 סטר לו בפניו. בשלב מסוים, בעקבות הודעות ששלח המתלונן לבני משפחתו, הגיע שוטר לחפש את המתלונן – ועזב, לאחר שהמשיב 1 מסר לו כי המתלונן לא נמצא במקום. בהמשך, לאחר ששוטר התקשר למתלונן והורה לו להגיע לתחנת המשטרה, שחרר המשיב 1 את המתלונן ונתן לו 100 ₪ על מנת שיוכל לשוב לביתו במונית.

2.עם כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטה מפורטת שניתנה ביום 9.1.2024, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירות המיוחסות למשיבים. בהמשך לכך, התקיימו דיונים נוספים בימים 16.1.2024 ו-21.1.2024, בסוגיית החלופה. בהוראת בית המשפט המחוזי, הוגשו חוות דעת לגבי היתכנות פיקוח אלקטרוני במקומות המעצר המוצעים בעניינם של המשיבים ונקבע, בסופו של דבר, כי פיקוח כזה אמנם ישים. ביום 28.1.2024 התקיים דיון אחרון בנושא, בו בחן בית המשפט המחוזי את המפקחים המוצעים – אחיו ואחותו של המשיב 1, ואחיו וגיסו של המשיב 2. המדינה שבה בדיון על עמדתה, שהועלתה עוד בראשית הדברים, ולפיה יש להורות על מעצרם של המשיבים מאחורי סורג ובריח. זאת, בשים לב למסוכנות הנשקפת מהם, לחשש מפני שיבוש הליכי משפט ולהרתעת המתלונן מלהעיד בבית המשפט. כן התייחסה המדינה לקושי בהעברת המשיבים לפיקוח אלקטרוני מקום שזו לא נבחנה על-ידי שירות המבחן, ואף לא נבדקו המפקחים המוצעים.

3.בהחלטתו מיום 28.1.2024 – העומדת במוקד הערר שלפניי – הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים בפיקוח אלקטרוני. בית המשפט קבע כי אכן קיימת מסוכנות מסוימת בעניינם של המשיבים, ואולם זו ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי ביצוע העבירה לא היה מתוכנן, וגם סיום האירוע אינו מצוי ברף חומרה גבוה – נוכח העובדה שהמשיבים הם אלו ששחררו את המתלונן ואף נתנו כסף בידו על מנת שיוכל לחזור לביתו במונית. באשר לחשש לשיבוש הליכים ולחשש כי המשיבים יפעלו לסיכול עדותו של המתלונן, בית המשפט המחוזי ציין כי טענה זו נכונה גם לגבי מעצר מאחורי סורג ובריח – ומכל מקום, ניתן למתן חשש זה במסגרת חלופת מעצר, על-ידי איסור יצירת קשר עם המתלונן. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין, ולאחר שמיעת המפקחים, יש להורות על העברת המשיבים למעצר בפיקוח אלקטרוני, בתנאים שפורטו בהחלטתו – בהם איסור יצירת קשר עם המעורבים בפרשה, ובמיוחד עם המתלונן ובני משפחתו, איסור יציאה מן הארץ וערבויות כספיות.

על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שלפניי.

4.העוררת טוענת, בתמצית, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי נשקפת מהמשיבים "מסוכנות מסוימת". לגישתה, נשקפת מן המשיבים מסוכנות גבוהה, הנלמדת מעבירות הסחיטה המיוחסות להם המעידות מעצם טיבן על מסוכנות הנאשם, מן הרקע למעשים המעידים על קשרים שוליים ודפוסים עברייניים, ומעברו הפלילי של המשיב 1. בהקשר זה נטען, כי לא ברורה קביעתו של בית המשפט ולפיה אירוע החטיפה לא היה מתוכנן, ואף שחרורו של המתלונן בסוף האירוע, בא על רקע חששם של המשיבים מהסתבכות עם המשטרה – באופן שאינו מפחית ממסוכנותם. העוררת טענה עוד, כי בית המשפט המחוזי שגה גם בקביעתו כי האיסור על יצירת קשר עם המתלונן מקהה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בצורה מספקת. נטען כי מעשיהם של המשיבים מעלים חשש קונקרטי לשיבוש הליכים, וכי לעצם מעצרם בתנאים מקלים השפעה על המתלונן ועל חששו למסור עדות בפני בית המשפט. לבסוף, נטען כי בית המשפט שגה גם בכך שלא נדרש, בנסיבות העניין, לתסקיר מעצר שיעריך את מוקדי הסיכון בעניינם של המשיבים, ואת יכולתם של המפקחים לפקח עליהם באופן אפקטיבי.

המשיבים מצדם סומכים ידם על החלטת בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

5.לאחר עיון בערר על נספחיו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

6.כידוע, בטרם יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, עליו לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה, לרבות בדרך של מעצר באיזוק אלקטרוני (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. וראו מיני רבים: בש"פ 2379/23 מדינת ישראל נ' אלדדא, פסקה 13 (2.4.2023) (להלן: עניין אלדדא); בש"פ 5005/18 מדינת ישראל נ' שם טוב, פסקה 12 (24.7.2018); בש"פ 1596/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (1.3.2020)).

7.בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טענות הצדדים, כפי שהועלו לפניו במספר דיונים, מצא כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בענייננו בדרך של מעצר בפיקוח אלקטרוני. החלטתו זו התבססה על היכרות מעמיקה עם פרטי המקרה, כפי שהיא נלמדת מהחלטתו המפורטת בעניין הראיות; וכן מהתרשמותו הישירה מן המפקחים המוצעים. לא מצאתי טעם להתערב בהחלטתו זו. אכן, העבירות המיוחסות למשיבים הן חמורות באופיין, וגם המסוכנות העולה מהן אינה מבוטלת. עם זאת, גם העוררת אינה סבורה כי מדובר במצב בו שום חלופה לא תסכון.

8.העוררת סבורה כי ראוי היה לבחון את היתכנות החלופה רק לאחר קבלת תסקיר מעצר. ואמנם תסקיר מעצר מהווה כלי עזר יעיל לגיבוש החלטה בדבר אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ואילו בחר בית המשפט להזמינו, לא היה מקום להתערב גם בהחלטה זו. עם זאת, בית משפט המחוזי היה מוסמך להורות על מעצרם של המשיבים בפיקוח אלקטרוני, גם מבלי שנערך תסקיר מעצר בעניינם (וראו למשל: בש"פ 4014/13 מדינת ישראל נ' אזוואלו, פסקה 7 (6.6.2013); עניין מור, בפסקה 9). בית המשפט עשה כן לאחר שבחן את המפקחים המוצעים ומצאם ראויים למלאכת הפיקוח. כידוע, לערכאה הדיונית נתון יתרון בהערכת חלופות מעצר, שנבחרו לאחר התרשמות בלתי אמצעית מהמפקחים המוצעים – ועל כן, ככלל, התערבות ערכאת הערעור ברשמיה אלה, תיעשה בצמצום (בש"פ 8621/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (8.12.2023); בש"פ 1454/18 מור נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (22.2.2018) (להלן: עניין מור); עניין אלדדא, בפסקה 14). לא מצאתי לסטות מכלל זה בענייננו.

9.גם בחשש לשיבוש הליכים לא מצאתי משום טעם להארכת מעצרם של המשיבים מאחורי סורג ובריח עד להשלמת עדות המתלונן. לו נקבע מועד קרוב לשמיעת עדות המתלונן, ייתכן שהיה מקום לשקול זאת. ואולם בענייננו, ההליך מצוי אך בראשיתו וטרם ניתנה תשובת המשיבים לכתב האישום. לא שוכנעתי כי בנסיבות ענייננו מתקיימת תשתית מספקת להמשך מעצרם של המשיבים מאחורי סורג ובריח רק מטעם זה.

10.אשר על כן, הערר נדחה.