פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
9038/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
אלירן ביטון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 20.10.09 בב"ש 90862/09 שניתנה על ידי כבוד השופט גלעד
נויטל
תאריך הישיבה:
ה' בכסלו התש"ע (22.11.2009)
בשם העורר:
עו"ד אורית דמתי
בשם המשיבה:
עו"ד עדי שגב
החלטה
כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (תד 12314/09) בגין עבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של עזיבת מקום התאונה, לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה; עבירה של אי הגשת עזרה, לפי תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה; ועבירה של אי מסירת פרטים, לפי תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 5.6.2009 נהג העורר בכביש 1, וסטה באופן פתאומי מהנתיב בו נסע ופגע באופנוע שנסע בסמוך לו. כתוצאה מכך הועפה נוסעת שהיתה על האופנוע ונחבלה והאופנוע ורוכבו פגעו ברכב אחר בו נהג אביו של העורר. על אף היותו מעורב בתאונה לא הגיש העורר עזרה לנפגעים, לא מסר את פרטיו ועזב את מקום התאונה.
בד בבד, הגישה המשיבה בקשה לפסול את העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 1647/09).
ביום 30.9.2009 קיבל בית המשפט לתעבורה (כבוד סגן הנשיא י' ויטלסון ) את הבקשה, בקבעו כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על כך שקיימת סכנה ממשית מנהיגתו לביטחון הציבור בדרכים. לפיכך קבע בית המשפט כי רישיונו של העורר לתקופה קצובה של שנה, או עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו.
על החלטתו של בית המשפט לתעבורה הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ב"ש 90862/09).
ביום 20.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) את הערר, בקובעו כי לא מצא פגם בהחלטת בית המשפט לתעבורה.
מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי קיימות כנגדו ראיות לכאורה וכי נהיגתו מעוררת חשש לביטחון הציבור. לטענתו אף עזב את זירת האירוע בשל איומיהם של חבריו של האופנוען, ובהזדמנות הראשונה דיווח על האירוע למשטרה.
מנגד טוענת המשיבה כי דין הערר להידחות, לאור קיומן של ראיות לכאורה ולאור מסוכנותו של העורר הנשקפת הן מהתאונה והן מאופן נסיעתו עובר לה.
לאחר שעיינתי בערר, בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר החקירה שהוגש לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.
כידוע, בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם מתן החלטה באם לשלול את רישיון הנהיגה של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, נדרש הוא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 7738/08 עבדאלכרים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2008)). בענייננו, הגרסאות אותן מסר העורר במהלך ההליכים, כמו גם גרסתו של אביו ועדויותיהם של עדי ראייה אינן תומכות בטענות אותן הוא מעלה קיום לגבי אופן התרחשות האירוע ומצביעות כי לכאורה התרחשו הדברים בדרך שתוארו בכתב האישום.
במקביל, אופן נהיגתו של העורר, הן במהלך האירוע והן עובר לו, מצביעים על כך שמדובר בנהג שמסוכנתו לשלום הציבור בדרכים גבוהה, כשלכך מצטרפת העובדה שחרף ניסיונו התעבורתי הקצר, נצברו כנגדו מספר הרשעות בעבירות תעבורה.
לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטותיהם של בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, ה' בכסלו התש"ע (22.11.2009).
ש ו פ ט