בש"פ 9052-23 בש"פ 9052-23

1.לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) ב-מ"ת 61806-08-23 שניתנה ביום 4.12.2023. בגדרה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.נגד העורר, שבמועדים הרלוונטיים שימש כשוטר סיור, הוגש כתב אישום המונה שלושה אישומים. בתמצית יתואר, כי על פי כתב האישום, העורר נטל חלק בטיפול משטרתי בענייניהן של שלוש נשים שונות אשר נזקקו לסיוע המשטרה. בתוך כך, העורר ניצל את תפקידו, ואת מוחלשותן של שלוש הנשים, ובעל אותן ללא הסכמתן. שניים מהמקרים אירעו בבתיהן של הנשים ומקרה נוסף התרחש בניידת משטרה. בגין מעשים אלה, יוחסו לעורר מספר עבירות אינוס. כמו כן, בעקבות התחזותו לקצין משטרה בשיחה טלפונית עם אחת המתלוננות, ולנוכח התנהלותו ביחס לגביית עדות מאחותה של אותה מתלוננת, יוחסה לעורר גם עבירה של שיבוש מהלכי חקירה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

3.בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, בא-כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען ל"כרסום משמעותי" בתשתית הראייתית ביחס לכל אחד משלושת האישומים – כרסום אשר לגישתו הצדיק את שחרור העורר ממעצר.

אף על פי כן, בית המשפט המחוזי הורה כאמור על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. נומק, כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר, הכוללת אמרות של שלוש המתלוננות, אשר אינן מכירות האחת את רעותה, לצד ראיות חיצוניות התומכות בתלונותיהן. בהקשר זה, צוין כי השגות בא-כוח העורר במישור הראייתי עוסקות בסוגיות שדינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

אשר למסוכנות העורר, בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר המעצר שהוגש בעניינו, שבו נקבע, בין היתר, כי נשקף ממנו סיכון משמעותי להישנות התנהגות פוגענית ברובד המיני; וכי חלופת המעצר שהוצעה אינה מספקת מענה הולם לרמת סיכון זו. בהתחשב בכך, ולנוכח החשש לשיבוש מהלכי משפט שנלמד מהתחכום שאפיין את מעשי העורר – בית המשפט המחוזי לא ראה להורות על שחרורו לחלופת מעצר. מכאן הערר שלפניי.

4.לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מטענותיו במישור הראייתי. בפרט, נטען כי היה מקום להתייחס לטענותיו בדבר ממצאים אובייקטיביים המצויים בתיק החקירה ואשר סותרים מהותית את דברי המתלוננות. כך, למשל, נטען כי הקשר שבין העורר לבין אחת המתלוננות היה קשר רומנטי לחלוטין, וכי הדבר עולה בבירור מההתכתבות שנערכה בין השניים. במישור המסוכנות, נטען כי חרף האמור בתסקיר המעצר, ניתן לאיין את הסיכון שנשקף מהעורר באמצעות חלופת מעצר, שכן המסוכנות הנטענת היא "ספציפית ונקודתית", כלשונו; ומאחר שלא נמצא דופי במפקחים שהוצעו מטעמו למעט העובדה שהם הביעו אמון בגרסתו.

5.מנגד, באת-כוח המשיבה בטיעוניה לפניי, עמדה על כך שמדובר בתיק שבו הצטברו יחדיו שלוש תלונות על מעשי אינוס, הגם שאין כל קשר בין שלוש המתלוננות, ועל כן לא ניתן לטעון שנרקמה עלילה נגד העורר. עוד עמדה על קיומן של ראיות חיצוניות התומכות בגרסת המתלוננות; וכן על קיומם של מאפיינים החוזרים על עצמם בין האישומים השונים ביחס לטיב מעשיו של העורר, כך שהמדובר ב"שלם שגדול מסך חלקיו", כלשונה. לצד זאת, נטען כי הטענות לסתירות שמעלה העורר אינן מדויקות, ומכל מקום דינן להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב הראיות לכאורה. נוסף לאמור, באת-כוח המשיבה הפנתה לתסקיר המעצר, ובפרט להערכת המסוכנות ולמאפייני אישיות בעייתיים של העורר שעליהם התסקיר הצביע. כן עמדה על "המניפולטיביות והתחכום" של העורר אשר מחזקות את המסוכנות שנשקפת ממנו.

6.לאחר שעיינתי בערר, בנימוקיו ובחומר הרפואי שהועבר אליי מידי המשיבה לבקשת העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

7.מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים מותנה בהוכחת קיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", בהתאם להוראת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. לשם כך, בית המשפט נדרש לבחון אם ישנו סיכוי סביר כי בראיות הלכאוריות המצויות בחומר החקירה יהיה כדי להביא להרשעת הנאשם בבוא העת. יחד עם זאת, בית המשפט אינו נדרש לבחון בשלב זה של ההליך את מהימנות הראיות המוצגות לפניו או את משקלן המדויק; אלא רק במקרים שבהם קיים כרסום ממשי בחומר הראיות, ייקבע כי לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית לכאורית (בש"פ 9176/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (6.1.2021)).

8.בראי האמור, אין בידי לקבל את טענת העורר בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות שבהן הואשם. המעשים שמיוחסים לו בוצעו לכאורה בשלוש מתלוננות שונות. הללו לא הכירו זו את זו ואין ביניהן כל קשר קודם. יתרה מכך, התשתית הראייתית אינה נסמכת על תלונותיהן של הנשים בלבד. לצידן, חומר החקירה כולל בנוסף ראיות שונות דוגמת איכון ניידת המשטרה של העורר, שיחות מוקלטות ממכשיר הטלפון הנייד שלו ועוד. משאלו הם פני הדברים, ובראי רף הבחינה הנדרש כאמור בשלב זה של ההליך – איני מוצא הצדקה לסטייה מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.

9.אשר לקיומה של עילת מעצר, המסכת העובדתית שנפרסה בכתב האישום מייחסת לעורר עבירות אינוס שבוצעו בשלוש נשים שונות. זה מכבר, נקבע כי עבירת האינוס מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, וכי רק בנסיבות חריגות במיוחד ניתן יהיה לשחרר נאשם בעבירות מעין אלה לחלופת מעצר, בהתחשב במסוכנות הטבועה בהן ובחשש להישנות המעשים (ראו לעניין זה: בש"פ 3322/18 מדינת ישראל נ' אסמאעיל, פסקה 6 (29.4.2018)). לכך יש להוסיף כי במעשים המיוחסים לו, העורר ניצל לכאורה את מעמדו כשוטר ואת נגישותו לנשים מוחלשות, באופן שמעיד על תחכומו וממילא על המסוכנות שנשקפת ממנו.

זאת ועוד. בתסקיר המעצר, שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרור העורר לחלופת מעצר, ובהקשר זה יוזכר כי בית המשפט לא יסטה מהמלצה שלילית של שירות המבחן אלא במקרים חריגים ובהתקיים טעמים כבדי משקל (ראו: בש"פ 9137/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (4.1.2024)).

10.נוכח כל האמור, הערר נדחה.