בש"פ 9072/01 שלומי אלטנני נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל נאשם נוסף הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו כתב אישום המייחס להם עבירות של אינוס וקשירת קשר לביצוע פשע. לפי הנטען, בתמצית, בעלו העורר והנאשם האחר - שהם ילידי 31.5.83 ו- 14.3.83 - את המתלוננת - שהיא קטינה ילידת 12.7.88 - שלא בהסכמתה החופשית, בצוותא ולאחר שחברו לצורך המעשה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 31.10.01, ציוה לעצור את העורר ואת הנאשם הנוסף עד תום ההליכים. חברי הנכבד, השופט א' א' לוי, שדן בעררו של הנאשם הנוסף, החליט לשחררו בערובה ובתנאים (בש"פ 8750/01 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אשר לעורר החליט בהחלטה נפרדת, מיום 8.11.01 (בש"פ 8533/01), שניתנה על פי הסכמת באי כוח בעלי הדין, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיוגש תסקיר מבחן אודות העורר "ולאור ממצאיו של שירות המבחן והמלצותיו ישוב בית המשפט ויבחן אם נוצרו התנאים לשחרור העורר לחלופת מעצר במקום החזקתו במתקן כליאה". בית המשפט המחוזי חזר ודן, אפוא, בענינו של העורר לאור התסקיר שהוגש והחליט כי ישאר במעצר עד תום ההליכים.

העורר חזר וערר על ההחלטה האחרונה.

2.טענותיו העיקריות של בא כוח העורר הן: א) עד היום שוחררו ממעצרם ששה מתוך שמונה מעורבים בפרשה, שנגדם הוגשו כתבי אישום, ואין להפלות את העורר לרעה על ידי החזקתו במעצר. ב) הדברים שנאמרו בתסקיר שירות המבחן לזכותו של העורר, העובדה שאין לו עבר פלילי והוא ערב גיוסו לצה"ל, מצדיקים את שחרורו בערובה ובתנאים ; ג) ניתן להפיג את המסוכנות על ידי חלופה למעצר. בא כוח העורר הוסיף ואמר, בלשון רמיזה ושפה רפה, כי היתה הסכמה מצדה של המתלוננת.

כנגדו טענה באת כוח המדינה כי העורר והנאשם הנוסף הם הבגירים שבחבורה שעשתה את המעשים במתלוננת וכי יתר המעורבים צעירים מהם. יש ללמוד על מסוכנותו של העורר מתוך התנהגותו, שהיתה "בהמית, שלוחת רסן וחסרת אמפתיה". באת כוח המדינה הוסיפה וטענה כי אין שחר לטענה בדבר הסכמה.

3.איני רואה צורך לחזור ולעמוד על פרטיה של הפרשה, שעליהם עמד חברי הנכבד בהחלטתו בבש"פ 8750/01 הנ"ל, ואסתפק בתמצית שבתמצית. המתלוננת, שהיתה בשעת מעשה כבת שלוש עשרה הגיעה למושב יד רמב"ם, שם קיימו עמה שלושה נערים יחסי מין, תוך איום שאיומים שאם לא תעתר להם לא יחזירו אותה לביתה. לאחר מכן הוסעה למושב עזריה ושם פגשה נערים נוספים, שאחד מהם היה העורר, ואז בעל אותה העורר ; אף הוא, תוך איום שאם לא תעתר לו לא יחזיר אותה לביתה. סבורני כי התנהגות שכזאת מצדו של העורר - בצירוף העובדה כי הפרש הגילים בינו לבין המתלוננת הוא כחמש שנים - עונה בו ומעידה על מסוכנותו. מסוכנות זאת מחייבת החזקתו במעצר. אכן, בתסקיר שירות המבחן נאמר כי "נראה כי מתקשה להסתגל לתנאי מעצרו, אם כי לא התרשמנו מנזק נפשי קשה שנגרם לו. כן התרשמנו כי מעצרו היווה בעבורו חוויה בעלת אופי מרתיע". כן צוין שאין "סיכון משמעותי" בשחרורו וכי "נראה שיכבד תנאי השחרור". אולם, בהערכות אלה לא די כדי להטות את הכף לעבר שחרורו בערובה.

יוער כי בית המשפט המחוזי - שהוצעה לו חלופה למעצר בבית אמו של העורר במושב בית חשמונאי - דחה כל חלופת מעצר שהיא. אחרי הדיון לפני הגיש בא כוח העורר - ככל הנראה, בלי תגובת באת כוח המדינה - הצעה לחלופת מעצר בבית דודתו באשקלון. מסופקני אם יש בהצעה החדשה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ; מכל מקום, יהיה העורר רשאי, כמובן, לחזור ולהעלותה במסגרת בקשה לעיון חוזר, אם יתקיימו התנאים לכך.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.