בש"פ 9175/00 מדינת ישראל נ. בן ציון לויאשוילי

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתנהל והולך משפטם של שני המשיבים, באשמות חטיפה לשם רצח או סחיטה, שוד, כליאת שווא, רצח כמשמעו בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ועבירות נלוות נוספות. כתב האישום נגד המשיבים הוגש ביום 14.11.1999 ועם הגשתו הורה בית המשפט המחוזי לעצור את המשיבים עד לתום בירור משפטם. בשל עומסי העבודה הרובצים על בית המשפט המחוזי, ומסיבות נוספות, התעכב בירור המשפט. ביום 8.8.2000 נעתר עמיתי הנכבד, השופט אנגלרד, לבקשת המדינה והאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים. שמיעת הראיות במשפטם של המשיבים נפתחה רק ביום 2.11.2000, משמע על סף סיומה של תקופת המעצר המוארכת. המדינה הגישה בקשה להארכה נוספת של המעצר. הבקשה נדונה לפני כבוד השופט א' א' לוי. משנתן דעתו לקשיים שעיכבו את בירור המשפט, וכדי לאפשר מעקב אחרי התפתחות ההליך לפני בית המשפט המחוזי, החליט השופט לוי (ביום 10.11.2000) להאריך את מעצרם של המשיבים לתקופה קצרה מן המבוקש, היינו עד ליום 20.12.2000.

לפניי עתה בקשת המדינה להארכה נוספת של המעצר. העיון בטענות הצדדים ובקורות ההליך לפני בית המשפט המחוזי הניח דעתי כי מן הדין להיעתר לבקשה. מן הפירוט המובא בבקשה נובע כי עד כה הקדיש בית המשפט המחוזי לשמיעת הראיות חמש ישיבות, במהלכן עלה בידו לסיים את שמיעת ראיות התביעה, למעט עד אחד. המשך המשפט נקבע ליום 28.12.2000 ולשלושה מועדים נוספים בחודש ינואר 2001. לכאורה, יש יסוד טוב להעריך כי יעלה בידי בית המשפט המחוזי לסיים את שמיעת הראיות והטענות, ואולי אף לתת את פסק-דינו, במהלך תקופת המעצר המבוקשת.

אינני רואה צורך לשוב ולהתייחס לפרשת המעשים שבעטייה הובאו המשיבים לדין. זו תוארה היטב בהחלטת השופט אנגלרד בבקשה הראשונה להארכת המעצר (בש"פ 5552/00). תמים דעים אני עם קביעתו של השופט אנגלרד בהחלטתו, כי "המעשים החמורים המיוחסים למשיבים, הברוטליות אותה הפגינו בחטיפה ובהכאה למוות של המנוח אינם מותירים ספק במסוכנותם ובעובדה כי בשחרורם יהא משום סכנה אמיתית לשלום הציבור". הערכה זו נכונה כיום לא פחות ממה שהיתה נכונה במועד מתן ההחלטה הנ"ל.

אני מקבל את הבקשה ומאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, שמניינם מיום 20.12.2000 או עד למתן פסק-דין במשפטם בת.פ.ח. 5212/99 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מבין המועדים.