בש"פ 9212/07 מדינת ישראל נ. אלי באבי

ב פני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם. המשיבים הואשמו במספר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לרכב, גניבת רכב, קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב. כתב האישום בעניינם הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתאריך 7.2.07. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה הנטענת בכתב האישום. עילות המעצר שנטענו היו מסוכנות לביטחון הציבור, באשר היו חלק מרשת לגניבת כלי רכב ומכירתם, וכן חשש לשיבוש הליכי משפט. כמו כן, צוין בבקשה העבר הפלילי של המשיבים, ובמיוחד עברו הפלילי העשיר של המשיב 2. בית המשפט המחוזי החליט כי השניים ישהו במעצר עד תום ההליכים בעניינם.

ממועד הגשת כתב האישום עד היום, טרם התחיל שלב ההוכחות במשפטם של המשיבים, בשל עיכובים שונים בהליך. לטענת המבקשת, מרבית הדחיות היו לבקשת באי כוחם של המשיבים ובשל ניסיונות הצדדים להגיע להסדר טיעון בתיק. חלק מבקשות דחיית הדיון נבעו מהחלפת ייצוג של המשיב 1. ביום 27.6.07 ביקשו באי כוח הצדדים לדחות את הדיון מן הטעם שמתנהל ביניהם משא ומתן להסדר טיעון – בקשה שאכן התקבלה והביאה לדחייה ממושכת. המשיבים טוענים כי עיקר הדחיות מקורן בהתנהלות המבקשת. הם מציינים כי בתחילת ההליך היו עיכובים שנבעו בגין העברת חומר חקירה נוסף ולאור אי הוצאת תעודת חיסיון. עיכובים נוספים נבעו מבקשת המדינה לאיחוד תיקים. אחד מהעיכובים נגרם עקב אי הגעה לדיון של בא כוח של נאשם אחר, שלא מייצג את המשיבים. בית המשפט קבע מועד לישיבת הוכחות ראשונה ליום 3.12.07.

באת כוח המבקשת טוענת כי מסוכנותם של המשיבים לא קהתה עם חלוף הזמן, וכי הימשכות ההליכים נובעת מהתנהלות המשיבים. המשיבים טוענים, כאמור, כי המבקשת היא האחראית העיקרית להימשכות ההליכים. המשיבים מציינים כי שלב ההוכחות – שטרם החל כאמור – יהיה ככל הנראה ארוך ומורכב, ולפי כתב האישום צפויים 30 עדים מטעם התביעה. במצב דברים זה, כך טוענים המשיבים, לא מדובר בבקשה להארכת מעצר לתקופה של 90 ימי מעצר נוספים בלבד, אלא שיתבקש בעתיד, ככל הנראה, מספר רב של הארכות נוספות. המשיבים טוענים כי מסוכנותם אינה גדולה. משיב 1 תומך טענה זו לגביו בתסקיר שירות המבחן בענייננו. משיב 2 טוען כי למרות עברו הפלילי הרב, הוא לא נטל חלק מרכזי בעבירות הנטענות בכתב האישום, וכי הרשעתו האחרונה בפלילים היתה בגין מעשה שביצע לפני שנים רבות. כמו כן, טוענים המשיבים כי לאור חלוף הזמן, נקודת האיזון השתנתה, וגם אם ייקבע בית המשפט כי קיימת מסוכנות, יש להטיל עליהם חלופת מעצר ולא מעצר עד תום ההליכים. בא כוח המשיב 1 הציע הטלת מעצר בית עם פיקוח אלקטרוני, בציינו כי כאשר המסוכנות נובעת מעבירות רכוש, שיטת פיקוח זו על מעצר בית תאיין את המסוכנות הנטענת.

אחרי שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי להחלטה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 61(א) לחוק המעצרים קובע את הכלל לפיו נאשם הנתון במעצר ישוחרר עם תום תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום כנגדו. סעיף 62 מאפשר כחריג להאריך מעצרו של נאשם בתשעים ימים נוספים באישור שופט בית המשפט העליון. במספר רב של החלטות של בית משפט זה, נקבע כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, גובר משקלן של חזקת החפות של הנאשם וזכותו לחירות על פני שיקולים ואינטרסים אחרים. בענייננו, יש ליתן משקל לחלוף הזמן והימשכות ההליכים. מדובר בהליך שטרם החל בו שלב ההוכחות – שלב הצפוי להתחיל רק כעשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום. שלב ההוכחות יארך ככל הנראה תקופת זמן ממושכת נוספת. לא השתכנעתי כי רוב הדחיות בהליך נבעו מהתנהלותם של המשיבים. כמו כן, יש לציין כי בענייננו של המשיב 1, המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר. במצב דברים זה, על רקע השלב בו מצוי ההליך וכן על רקע אופיין של העבירות שבהן מואשמים המשיבים, יש להעבירם למעצר בית בפיקוח אלקטרוני.

אשר על כן, הבקשה נדחית. הדיון מוחזר לבית משפט המשפט המחוזי לשם קביעת התנאים והערובות, וביניהם פיקוח אלקטרוני, אשר בגדריהם ישוחרר כל אחד מהמשיבים ממעצרו. המשיבים יהיו במעצר עד להחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.