בש"פ 9232/99 באסם אלהוורי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום ובו שני אישומים: האישום הראשון עניינו עבירות של תקיפת בן זוג לפי סעיפים 379 ו382-(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק) ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק, והאישום השני עניינו הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק, והכשלת מעצר חוקי, עבירה לפי סעיף 47 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט1969-.

על פי הנטען באישום הראשון, בבוקר יום 22.11.99 אחז העורר בצווארה של בת-זוגתו לשעבר וחנק אותה, וכן איים עליה כי ירוקן עליה מחסנית של רובה. באותו יום אחר הצהריים, הגיע העורר אל מקום לימודיה של המתלוננת במושב ינון, הכניס אותה בכוח למכוניתו, נסע מן המקום וסטר לה. על פי הנטען באישום השני, ביום 29.11.99 בעת שנהג העורר ברכבו, התבקש על-ידי שוטר לעצור בצד הדרך. בתגובה, נסע העורר לכיוון השוטר בדרך שיש בה כדי לסכן את חייו, וכאשר נתבקש לצאת את מכוניתו והודע לו על מעצרו, סירב לעשות כן, התנגד בכוח וקילל את השוטרים.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית משפט השלום ברמלה (השופטת ל' צבר) קבע כי קיימות ראיות לכאורה לשני האישומים, וכי בנסיבות העניין קמה נגד העורר חזקת מסוכנות, הנלמדת מסעיפים 21(א)(1)(ב) ו21-(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי בנסיבות העניין מתקיימת חלופת מעצר. בית המשפט ייחס בעניין זה משמעות רבה להתנהגותה של המשיבה, אשר לא הזדרזה לעצור את העורר מיד לאחר שהמתלוננת הגישה את תלונתה, ולמעשה, המעצר אירע רק 7 ימים לאחר הגשת התלונה, ועל פני הדברים, הוא נעשה באקראי, וללא קשר לתלונה עצמה.

המשיבה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וביום 13.12.99 ניתנה החלטתו של בית המשפט (השופט צ' הרטל), אשר קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, וכי מעשיו של העורר, הן כלפי המתלוננת, והן כלפי השוטרים, מעידים על מסוכנותו. בית המשפט ציין, כי המסקנה בדבר מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח הרישום הפלילי שלו, הכולל 5 הרשעות בעבירות של פריצה לרכב ועבירות כנגד רכוש. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, ונוכח התנהגותו של העורר כלפי המתלוננת וכלפי השוטרים, אין אפשרות להסתפק בחלופה למעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בפניי טען בא-כוח העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משעצר את העורר, וזאת משום שבנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לטענתו, יש ללמוד מפרק הזמן שחלף בין הגשת התלונה על ידי המתלוננת לבין מעצרו של העורר, כי אף המשיבה עצמה סברה כי העורר אינו מסוכן. עוד טען הסניגור, כי אין ללמוד על מסוכנותו של העורר מקיומן של עבירות רכוש שביצע, אלא דווקא העובדה כי אין בעברו הרשעות בעבירות אלימות, מלמדת על ההפך.

באת-כוח המשיבה התמקדה בטיעוניה במסוכנותו של העורר. לטענתה, ניתן ללמוד על מסוכנות זו לא רק מהודעתה של המתלוננת במשטרה, אלא גם מאימרתו של העורר עצמו בעת שעוכב על ידי המשטרה: "הכל חארטה, עכשיו אני באמת יעשה, עכשיו אני אכנס בגללה מאסר עולם". לטענתה, אף האישום השני, שעניינו התנהגותו של העורר ביחס לשוטרים מעידה כי אין לעורר יראה מפני מערכת אכיפת החוק, ולפיכך, יש להניח כי לא יירתע מלהפר את תנאי מעצר הבית, באם ייקבעו כאלה.

שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, ומסקנתי היא כי דין הערר להידחות.

צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי העורר מסוכן, וכי אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. אכן, אין בעברו של העורר הרשעות בעבירות אלימות, אך עיון בתיק המשטרה מגלה, כי המתלוננת כבר הגישה מספר תלונות נגדו בעבר, אלא שהמשטרה לא ראתה להעמידו לדין. בבואה למשטרה ביום בו ארעו שתי התקיפות והאיומים, נשוא כתב האישום, ציינה המתלוננת כי לא הגישה תלונה כבר בבוקר, "כי היו לי מבחנים והתייאשתי ממכם".

אכן צודק בא-כוח העורר כי המשטרה לא מיהרה לעצור את העורר, וכי במשך שבעה ימים הסתובב חופשי עד שנעצר על ידי המשטרה, עקב האישום השני. הימנעות ממעצר מיידי והתנהגות שאינה מסוכנת במשך ימי השחרור, עשויות להוות סיבה מספקת בנסיבות מתאימות שלא להיעתר לבקשת מעצר עד תום ההליכים.

אלא, שבעניין שלפנינו אין ללמוד מאותם ימים בהם היה העורר משוחרר כי הוא אינו מסוכן. בשתי הזדמנויות שונות התבטא העורר באופן המלמד על כוונות אלימות כלפי המתלוננת; האחת, בעת שאמר למתלוננת "חכי אני עוד ירוקן עליך מחסנית של רובה", והשניה, בעת שאמר לשוטרים כי הפעם ייכנס בגלל המתלוננת למאסר עולם.

דומה שהמשטרה לא התייחסה בכובד ראש לאיומים, ונטלה לעצמה סיכון חמור, וזאת עד לאירוע בו היה בהתנהגותו של העורר משום איום על אנשי המשטרה. על הסיכון הנשקף, לכאורה, מהעורר, ניתן ללמוד גם מהעובדה שאף אחד מהעדים לשני האירועים נשוא האישום לא היה מוכן להעיד במשטרה: המתלוננת בהודעתה, מספרת כי בעל המכולת היה נוכח בעת שהעורר אחז בצווארה בחוזקה וחנק אותה, ואף "שמע וראה בדיוק מה קרה", אך הבהירה כי "אין סיכוי שהוא יבוא להעיד, והוא יגיד שלא ראה ולא שמע". ואכן, בתיק המשטרה מצוי מזכר, ולפיו שוטר הגיע אל חנות המכולת ודיבר עם בעלי המכולת, אך הם טענו כי לא ראו דבר, וסרבו להשיב לשאלת השוטר, האם ראו את העורר והמתלוננת יחדיו ביום האירוע. באשר לארוע השני שאירע במכללה בה לומדת המתלוננת, ובו, לדבריה, משך אותה העורר בשערה בכוח למכוניתו, השיבה המתלוננת לשאלתו של השוטר מי ראה את הארוע: "כל החברות שלי, אבל הן מסרבות להעיד. ביקשתי מהן, והן אפילו ברחו מהמקום...".

צדק בית המשפט בקובעו, שיש במעשים המיוחסים לעורר באישום השני כדי לחזק את המסקנה, כי בנסיבות העניין לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. התנהגותו של העורר, כפי שהיא עולה מעובדות האישום ואף מעברו הפלילי העשיר, מלמדים כי אין לעורר מורא מפני החוק, וכי ספק רב אם ניתן לתת בו אמון, שלא יפר את תנאי השחרור. משכך, אין מקום בעניינו של העורר לחלופת מעצר.

נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.