בש"פ 9472/06 מדינת ישראל נ. פלוני

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי), בתיק ב"ש 7163/06 מיום 15.11.2006, אשר קיבלה את עררו של המשיב על החלטת בית-משפט השלום בירושלים וקבעה, כי הוא ישוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו בתנאים מגבילים.

כנגד המשיב הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו מספר עבירות של תקיפת בת-זוג, לפי סעיפים 382(ג) ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); של איומים, לפי סעיף 192 לחוק וכן הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק.

כתב האישום מגולל מסכת של התעללות פיזית ונפשית של המשיב ברעייתו ואם לילדיו (להלן: המתלוננת) במשך השנים האחרונות. לפי הנטען בכתב האישום, השליך המשיב על המתלוננת כסא. בפעם אחרת השליך עליה עריסת תינוק, בעוד בתו הבכורה הפעוטה נמצאת בתוכה. כן איים עליה כי ישרוף את הבית בעודו מחזיק במיכל נפט. בנוסף, סטר המשיב למתלוננת והשליך לעברה שלט טלוויזיה. לבסוף, מתאר כתב האישום, נטל המשיב סכין באורך 15 ס"מ והשליכו לעבר המתלוננת, אשר החזיקה אותה עת את בתם. כתוצאה ממעשהו זה נגרם לילדה חתך במצחה. כן היכה המשיב את המתלוננת באגרופו בכתפה, ואמר לה כי ישרוף אותה ואת ביתם. בעקבות אירועים אלו, ביום 29.9.2006 קבע בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' שמיע), כי המשיב יורחק מהמתלוננת למשך 30 יום ולא יצור עמה קשר ישיר או עקיף או ינסה לאתרה, במקלט לנשים מוכות (להלן: המקלט) בו חסתה עם ילדיה. ביום 10.10.2006, לפי הנטען, הגיע המשיב אל כניסת המקלט, עבר שם הלוך ושוב מספר פעמים ואף ניסה להציץ לתוכו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. עיקר הדיון נסב על שאלת חלופת המעצר ועל-כן הורה בית-המשפט על קבלת תסקיר מאת שירות המבחן, ובהמשך הדברים אף על קבלת תסקיר משלים. שני התסקירים קבעו, כי לאור התנהגותו של המשיב ותפיסתו את האירועים בינו לבין המתלוננת, קיימת רמת סיכון גבוהה למתלוננת מצד המשיב, אשר אין החלופה המוצעת יכולה לאיינה, גם בפיקוח אלקטרוני. כתוצאה מכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרור המשיב לחלופת מעצר. בית-משפט השלום אימץ את המלצת שירות המבחן, ובהעדר חלופה מתאימה, ובשים לב להפרת צו ההרחקה מצד המשיב, קבע, כי הוא ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש המשיב ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים. ביום 15.11.2006, קיבל בית-המשפט המחוזי את עררו של המשיב. בעשותו כן, קבע בית-המשפט, כי אף המדינה הסכימה כי הערבים המוצעים לפיקוח על המשיב הם ערבים טובים ואף אין חולק, כי המשיב איננו עבריין, וזהו המעצר הראשון בחייו. כן התרשם בית-המשפט המחוזי מהסכמתו של המשיב לתת גט לאשתו. באשר להפרת צו ההרחקה, קבע בית-המשפט, כי בהפרה ראשונה אין למצות את הדין עם המפר ומן הראוי להתרות בו. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט, כי יש לראות במעצר המשיב עד כה כהתראה וכי כעת יש לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו בעפולה, תחת פיקוח הוריו ואחיו, בחתימת ערבות ובהפקדת פיקדון, וכן בהוראה, כי אם וכאשר יותקן איזוק אלקטרוני, המשיב יפעל על-פי הוראות מתקין האיזוק.

מכאן הערר שבפני.

לטענת באת-כוח העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי כאשר קבע, כי יש בחלופת המעצר כדי להבטיח את המתלוננת מפני מסוכנותו של המשיב. לטענתה, העובדה כי המתלוננת נאלצה לברוח מפני המשיב ואמרה, כי היא מפחדת ממנו פחד מוות, מראה כי המדובר בנסיבות חמורות. כך גם העובדה, כי מדובר במספר אירועים נפרדים במשך תקופת זמן ארוכה וכי המשיב לא נמנע מלהכותה, גם כאשר ילדיהם המשותפים נכחו בחדר והם אף נפגעו ממעשיו. האירוע האחרון, בו נטל המשיב סכין גדולה והשליכה לעבר המתלוננת, מראה לטענת באת-כוח המשיבה, כי רמת האלימות מצידו החמירה וכן רמת האובססיביות שלו, וכך גם חוסר יכולתו לקיים את הצו השיפוטי שהורה על הרחקתו. בנסיבות אלו, טוענת היא, יש מקום לסמוך על המלצת שירות המבחן, אשר לא היה יכול לסמוך את ידיו על החלופה המוצעת, בשל חששו לביטחון המתלוננת. לבסוף טוענת היא, כי משמעותה המעשית של שחרורו של המשיב ממעצר, הינה כפיית מעצר בפועל על המתלוננת, אשר תפחד לצאת מן המקלט בו היא חוסה.

מנגד, טוען באת-כוח המשיב, כי יש מקום להטלת ספק בתלונותיה של המתלוננת, אשר אין תיעוד רפואי המאמת חלק מטענותיה, ואף משפחתה שלה אינה מוכנה להעיד לטובתה. לטענתו, תגובתו של המשיב לפרידתה של המתלוננת ממנו היא סבירה ומובנת בנסיבות העניין ואין מקום לייחס לה השלכות של אלימות מתמשכת. אף הפרת הצו השיפוטי לא נועדה, לטענתו, להתקרב למתלוננת, אלא נבעה מגעגועיו של המשיב לילדיו. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שזהו מעצרו הראשון, סומך בא-כוח המשיב את ידיו על החלטת בית-המשפט המחוזי, ומבקש לדחות את הערר.

לאחר עיון בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

בדיני נפשות עסקינן. כבר הוכח מספר פעמים, כי אך כפסע בין איום למעשה ובין סטירת לחי לנטילת נפש ממש. לא אחת בעבר, שוחררו נאשמים באלימות כלפי בנות-זוג ממעצרם, וניצלו אמון זה למעשי אלימות קשים. אין ספק, כי תופעת האלימות במשפחה מגיעה לכדי מכת מדינה ממש ועל מערכת המשפט ואכיפת החוק להילחם בה בכל תוקף. על כן, בנסיבות אלו יש לבחון במשנה זהירות את ההחלטה לשחרר את המשיב, המואשם באלימות קשה ואשר אף איים מספר פעמים על המתלוננת ברצח (בעניין זה ראו והשוו, בין היתר, בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 5740/00 מדינת ישראל נ' יצחק ירושלמי (טרם פורסם); בש"פ 9232/99 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בעניין שבפניי, אין להתעלם מן העובדה, כי זהו מעצרו ואישומו הראשון של המשיב. יחד עם זאת, בהתחשב באופיים של המעשים המיוחסים לו ובמסוכנות הנשקפת מהם ובהתחשב בחששו האמיתי והמפורט של שירות המבחן מחלופת המעצר ומדפוסי התנהגותו של המשיב, יש בשחרורו של המשיב ממעצר משום נטילת סיכון בלתי-סביר לביטחונה של המתלוננת. להתרשמות זו יש להוסיף את העובדה, כי המשיב הפר צו שיפוטי מפורש, ואף לשיטתו, היה זה משום שלא יכול היה להתגבר על רגשות געגועיו. בנסיבות של אימפולסיביות כזו וחוסר יכולת לשלוט במעשיו, קשה לתת במשיב אמון פעם נוספת, בוודאי בהתייחס למחיר הכבד העלול להיגבות בשל כך.

סוף דבר, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. המשיב יוותר במעצר, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.