בש"פ 9268/08 שי מאיר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום לתעבורה - על פי הודאתו - בעבירה של גרימת מוות תוך כדי נהיגת רכב ברשלנות ובעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. בית משפט השלום גזר את דינו לשנת מאסר על תנאי ולפסילה בפועל מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות. המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והטיל על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל. בפסק הדין ציין בית המשפט כי הרשלנות של המבקש, שגרם למותה של הולכת רגל בעת שחצתה את הכביש, נמצאת ברף הגבוה. כן נתן בית המשפט את דעתו למסוכנות של המבקש, שבעברו 13 הרשעות תעבורתיות, מהן חמש בגין תאונות שגרם. בית המשפט המחוזי בחן גם את חוות הדעת באשר למצבו הנפשי של המבקש ויכולתו לעמוד בתנאי מאסר. משלא שוכנע כי המבקש לא יוכל לעמוד בריצוי מאסר, החליט כאמור להטיל עליו מאסר בפועל למשך שמונה חודשים.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 14.4.2008. לאחר פסק הדין הגישה באת-כוח המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. הארכה שהתבקשה הייתה עד להחלטה בעניין רשות ערעור, אותה היה בכוונתה לבקש. ביצוע גזר הדין עוכב עד ליום 1.6.2008. במועד זה הגישה באת-כוח המבקש "בקשה שנייה לעיכוב ביצוע גזר הדין (לשבועיים נוספים"). נטען בה כי "בטעות ממשרדה של הח"מ ששהתה בשבוע שעבר באילת ... הודע לה כי ביצוע גזר הדין עוכב עד ליום 11.6.2008". באותה בקשה צוין כי לבית המשפט העליון מוגשת בקשת רשות ערעור במקביל, עם בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי נעתר גם לבקשה זו ועיכב את ריצוי המאסר עד ליום 11.6.2008 (החלטה מיום 1.6.2008).

3.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 4.11.2008, בד בבד עם בקשה לרשות ערעור גופא. לטענת באת-כוח המבקש, לאחר ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע חלה שרשרת של טעויות, בעטיה נגרם האיחור בהגשת ההליך. לדבריה, ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע נקראה על ידה כ- 6.11.2008 ולא כפי שהייתה בפועל. משכך, היא סברה כי ניתן להגיש את הבקשה לרשות ערעור עד ליום 6.11.2008 וכי המאסר מעוכב עד אותו מועד. על פי הנטען בבקשה, התקלה התגלתה בימים אלה, כאשר החלה באת-כוח המבקש לשקוד על הכנת הבקשה לרשות ערעור. מלבד השערה בדבר לחצים, אין לבאת-כוח המבקש הסבר לטעות שארעה. המשיבה מתנגדת לבקשה.

4.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה חמישה וחצי חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לרשות ערעור. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). ההסבר שניתן לעיכוב המ מוש ך בהגשת ההליך אינו מקים טעם ממשי המניח את הדעת. החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין המועד לתחילת ריצוי העונש הייתה ברורה ביותר. ההחלטה ניתנה בעקבות בקשה שהגישה באת-כוח המבקש ביום 1.6.2008 לעיכוב ביצוע לשבועיים ימים. על רקע זה, סברתה של באת-כוח המבקש כי ריצוי העונש עוכב עד ליום 6.11.2008 הינה תמוהה. זאת ועוד, החלטת בית המשפט המחוזי התייחסה אך ורק לעניין ריצוי העונש. לא הייתה לה כל נגיעה לשאלת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור, מה גם שמדובר במועד הקבוע בתקנות. התמיהה בעניין זה גוברת נוכח העובדה כי כבר ביום 1.62008 ציינה באת-כוח המבקש כי היא מגישה במקביל בקשה לרשות ערעור. במצב דברים זה, לא מצאתי כי ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי של כחצי שנה בהגשת בקשה לרשות ערעור.

5.

לכך יש להוסיף כי מעיון בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין בשתי הערכאות נראה, על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, כי סיכוייה

של הבקשה לרשות ערעור להתקבל הינם נמוכים. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. חרף השוני בין פסקי הדין של שתי הערכאות שנדרשו לעניינו של המבקש, נראה על פניו כי אין המדובר במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות ענישה או במקרה המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש.

הבקשה נדחית.