בש"פ 9282/12 אנה שימשילשוילי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ט' חיימוביץ) בע"ח 31845-12-12 מיום 20.12.2012, במסגרתה נדחה עררה של המבקשת על החלטת בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע (השופט א' אופיר) בפ"מ 44-12-12 מיום 12.12.2012, אשר דחה את בקשתה לבטל צו איסור שימוש, אשר ניתן ביחס לרכב שבבעלותה, לאחר שבנה נמצא נוהג בו בשכרות.

2.

ביום 1.12.2012 נתפס בנה של המבקשת כשהוא נוהג בשכרות. נערך לו שימוע בו במקום ורישיונו נפסל פסילה מינהלית. כמו כן נלקח ממנו רישיון הרכב, ונמסר לו אישור בדבר נטילת רישיון הרכב והזמנה לשימוע למחרת היום בפני קצין משטרה. נמסרה לו הזמנה לשימוע עבור אמו, המבקשת, בהיותה בעלת הרכב. למחרת היום נערך שימוע בנוכחות המבקשת, רישיון הרכב נפסל פסילה מינהלית למשך 30 ימים, וניתנה למבקשת הודעה על איסור שימוש.

3.

טענתו העיקרית של ב"כ המבקשת נעוצה בלשון סעיף 57(א)(2) לפקודת התעבורה, (להלן: הפקודה ) ממנה הוא מבקש ללמוד כי קצין המשטרה רשאי למסור הודעת איסור שימוש ברכב ל נהג . משכך לא ניתן למסור הודעה זו ל בעל

הרכב , ועל כן צו איסור השימוש במקרה שכזה בטל.

4.

בית המשפט לתעבורה דחה את טענת המבקשת, וקבע כי מדובר בשאלה טכנית שאינה מהותית כלל לרעיון העומד בבסיס הוראת החוק המאפשרת תפיסת רכב של מי שלכאורה נתן לאדם שיכור לנהוג בו ללא פיקוח אפקטיבי. בית המשפט לתעבורה עמד על כך שמשטרת ישראל מחוייבת לשלוח הודעה בלבד לבעל הרכב ואין חובה לקיים שימוע. המשטרה פעלה באופן המיטיב עם המבקשת כאשר קיימה לה שימוע בעניין. בית המשפט ציין כי הפגם הנטען על-ידי המבקשת אינו גורע מתוקף ההחלטה המינהלית. נקבע כי הודעת איסור השימוש נמסרה גם לנהג, על-פי הפקודה, ומכל מקום כשההודעה נמסרת ישירות לבעלים אין בכך פגם היורד לשורשו של עניין. בית המשפט לתעבורה קבע כי פנייה ישירה לבעלים עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ואין בה כדי לבטל את תוקפו של הצו. לפיכך הוחלט כי ככל שלא נמסרה הודעת השימוש ברכב לנהג, בנה של המבקשת, מדובר בבטלות יחסית, וזו באה על תיקונה בהזמנת המבקשת עצמה לשימוע.

5.

המבקשת עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי המשטרה מילאה אחר חובותיה ואף מעבר לכך, כאשר בטרם הפסילה הודיעה למבקשת על אודות השימוע ואפשרה לה לומר את דבריה. נקבע כי המשטרה נהגה ברוחב לב עם המבקשת כשלא אסרה את השימוש ברכב בו במקום, ואפשרה לה להגיע לשימוע למחרת היום. נקבע כי זכויות המעורבים נשמרו בקפידה, וכי המבקשת לא העלתה כל טענה מהותית נגד צו איסור השימוש. לאור האמור, דחה בית המשפט המחוזי את עררה של המבקשת.

6.

המבקשת חוזרת בבקשת רשות הערר על נימוקיה, וטוענת כי יש ליתן לה רשות ערר מכיוון שבקשתה עוסקת בסוגיית פרשנות הוראת סעיף 57א(א)(2) לפקודה, סוגיה שטרם נדונה בבית משפט זה, וכי יש בה חשיבות רבת משמעות בכל הנוגע לאופן הפעלת הסמכות של משטרה ישראל באיסור שימוש ברכבים ואופן מסירת הודעות איסור השימוש.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה. בית משפט זה קבע לא אחת כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור בכגון דא דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ "ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת

חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2011)). לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במצבים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, על אף טענותיה של המבקשת, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו. על אף שהאופן שבו מודיעה המשטרה על איסור השימוש ברכב עשוי לחרוג מעניינם של הצדדים להליך זה, לא מצאתי כי עניין זה מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית. כפי שציינו שתי הערכאות אשר דנו בעניין זה, דומה כי טענותיה של המבקשת אינן נוגעות למהות העניין ומדובר, כדברי בית המשפט המחוזי, ב" דקדוקי עניות שאינם מגיעים לכלל מהות ". רכבה של המבקשת לא נלקח במקום עם תפיסתו של בנה, הודעת איסור השימוש נמסרה למבקשת שהיא בעליו של הרכב, ואף ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה בשימוע שנערך יום למחרת. על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלותה של המשטרה ולא מצאתי כי נפגעה זכות מזכויותיה של המבקשת. אדרבה, נהגו בה בהגינות.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.