בש"פ 9361/12 אברהם אוחנה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אמנון כהן) במ"ת 33782-09-12 מיום 26.11.2012, בגִדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר ולשחרורו לחלופת מעצר.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות רבות של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנה שלא בהסכמתה החופשית; מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנה שלא בהסכמתה החופשית; מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנה שלא בהסכמתה החופשית; אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנה; מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה; בעילת קטינה שטרם מלאו לה 16 שנה תוך ניצול יחסי תלות; מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנה. על-פי המתואר בכתב האישום, בשנת 2008, בסמוך למועד בו מלאו לא', ילידת 1997, 11 שנים, פגשה א' בעורר, ששימש כנהג הסעות בבית הספר בו למדה, והשניים סיכמו שא' תבוא לנקות את ביתו (להלן:

הדירה ). בסמוך לאחר מכן, החל העורר לקיים קשר מיני עם א', שהיתה אז בבתוליה, ובמסגרתו ביצע בה עבירות מין תכופות, לרבות מעשי אינוס ומעשי סדום, בפיה ובפי הטבעת, עד לאמצע שנת 2012. בארוע הראשון, בשנת 2008, בסלון הדירה, הכניס העורר את ידו מתחת לחולצתה של א' ונגע בחזהּ. א', שהיתה שרויה בפחד, שתקה ולא אמרה דבר. מספר ימים לאחר מכן ביקש העורר מא' לשוב לדירה, והשניים צפו בסרט פורנוגרפי. באותו מפגש הפשיט העורר את א' מבגדיה עד שהיתה עירומה והתפשט גם הוא. א' ניסתה להתלבש בחזרה, אך העורר דחף אותה, נשכב מעליה, נישק אותה ובעוד היא קפואה במקומה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר מכן, החדיר העורר את איבר מינו לפיה ושב והחדירו לאיבר מינה. כתוצאה ממעשיו של העורר, דיממה א' ונגרמו לה כאבים עזים. מספר ימים לאחר מכן, באותו שבוע, ביקש העורר מא' להגיע שוב לדירה ושוב החדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה. העורר שב על מעשים אלו פעמים רבות במהלך השנים האמורות. במהלך תקופת האישום, בחלק מהאירועים, כאשר א' היתה עייפה או כשסירבה להגיע לדירה, איים עליה העורר ואמר לה כי יתנקם בה וידרוס אותה. כאשר קיבלה א' את המחזור החודשי, בעת שמלאו לה כ-12 שנים וחצי, העורר צייד אותה בגלולות למניעת הריון. בסמוך למועד בו מלאו לא' 14 שנים, חששה א' כי נכנסה להריון, ולפיכך נתן לה העורר כדורים שבעקבות נטילתם חשה ברע במשך כשלושה ימים. במהלך תקופת האישום שהה העורר בחו"ל לסירוגין, ואז שמר על קשר עם א' באמצעות הודעות SMS ודואר אלקטרוני.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופט אמנון כהן) נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 18.10.2012. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכן כי קיימת חזקת מסוכנות נגד העורר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. כמו כן ציין בית המשפט כי מסוכנותו של העורר מתחזקת לאור תסקיר שירות המבחן, שהעריך כי נשקפת מהעורר רמת מסוכנות גבוהה, וכי לא נמצאה חלופת מעצר מתאימה לעורר. לפיכך שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

4.

ביום 13.11.2012 הגיש בא כוח העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין המעצר. בא כוח העורר טען כי נמצאה חלופת מעצר המשיגה את מטרת המעצר, בדרך של 'מעצר בית' במרכז הטיפולי "בית חם" (להלן: המרכז הטיפולי ), שהוא מרכז שיקום וגמילה למכורים לסמים. עוד טען כי השהייה במרכז הטיפולי מגשימה את התנאים לחלופה אותם הציב שירות המבחן, והם: בית במקום מרוחק מירושלים, שאין בו קטינים, ויש בו השגחה צמודה של מפקחים ראויים. בהחלטתו מיום 26.11.2012 דחה בית המשפט המחוזי (השופט אמנון כהן) את הבקשה לעיון חוזר. זאת מאחר והמרכז הטיפולי מיועד לאנשים המשתמשים בסמים ולפיכך אינו מתאים לעורר, שאינו מכור לסמים ואף אינו משתמש בהם. יתירה מזו, ציין בית המשפט, כי המרכז הטיפולי מיועד להחזיק מטופלים לתקופה של עד חודשיים, ואילו הדיון בעניינו של העורר אמור להיערך למשך תקופת זמן ארוכה יותר. אשר על כן, ובשים לב לרמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר, עליה עמד שירות המבחן, וכן לחומרה היתירה של העבירות המיוחסות לעורר, דחה בית המשפט את הבקשה, לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מכאן הערר שלפנַי.

5.

בא כוח העורר טען כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה לעיון חוזר, וכן בקביעתו כי חלופת המעצר במרכז הטיפולי אינה מתאימה לעורר. בא כוח העורר טען כי החלופה שהוצעה מגשימה את מטרת המעצר והולמת לעורר, שכן היא ממלאת אחר התנאים שציין שירות המבחן בתסקיר לחלופה, שהם, כאמור, מקום מרוחק מירושלים, ללא קטינים, ובפיקוח מלא. יתירה מזאת, טען בא כוח העורר כי על אף שהמרכז הטיפולי עניינו בשיקום אנשים המכורים לסמים, אין בכך ולו כלום לעניין שאלת חלופת המעצר, שכן המרכז הטיפולי הסכים לקבל את העורר אל שורותיו ולהשגיח עליו, ודי בכך, מה גם שבעבר היה העורר גם מכור לסמים. עוד טען בא כוח העורר כי אמנם, המרכז הטיפולי מיועד לתקופה של כחודשיים, אך אין בכך כדי להשפיע על שאלת חלופת המעצר, שכן המרכז הטיפולי הביע את נכונותו לקלוט את העורר לתקופה של למעלה מחודשיים, במידת הצורך, וכן, גם אם העורר יִקלט לתקופה של חודשיים בלבד, ניתן היה לשקול את שאלת מעצרו בשנית לאחר תקופה זו, ובמידת הצורך, להשיבו למעצר עד תום ההליכים. לחלופין ביקש בא כוח העורר להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים, שיבחן את חלופת המעצר במרכז הטיפולי.

6.

ביום 3.1.2013 קיימתי דיון בעניינו של העורר, ובהחלטה מיום 6.1.2013 הוריתי לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים ובו התייחסות לאפשרות לחלופת מעצר במרכז הטיפולי. ביום 21.1.2013 הוגש התסקיר המשלים, שהמליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר במרכז הטיפולי, בין היתר, מן הטעמים הבאים: במרכז הטיפולי שוהים גברים ונשים, ואין זה ראוי לשלב את העורר במסגרת כזו, לנוכח עבירות המין המיוחסות לו, בשל חשש לניצול ופגיעה בנשים במרכז הטיפולי בהיותן במצב פגיע ורגיש; המרכז הטיפולי עניינו בשיקום אנשים המכורים לסמים, והעורר אינו נמנה עליהם; המרכז הטיפולי לא יכול לתת מענה למשך כל תקופת המשפט בעניינו של העורר, ומיועד לקלוט אנשים עד לתקופה של 45 ימים; השהות במרכז הטיפולי כרוכה בתשלום, ולפיכך כיול להתקיים ניגוד עניינים במקרה בו העורר יפר את התנאים המגבילים; המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר.

7.

לנוכח רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, עליה עמד שירות המבחן, וכן לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר ומאחר ולא נמצאה חלופת מעצר הולמת אשר עשויה להגשים את מטרת המעצר, לא מצאתי טעם המצדיק את שחרורו של העורר. הערר נדחה אפוא בזאת.