בש"פ 9383/10 ואדים גיאסוב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' פוקס), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

ביום 9.8.2010 הוגש נגד העורר ונגד נאשם נוסף (להלן יחד - הנאשמים ) כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, שוד ואינוס. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 20.6.2010, בסמוך לשעה 8:15 בבוקר, הגיעו הנאשמים לביתה של המתלוננת א.ש (להלן - המתלוננת ) בקריית מוצקין. הנאשמים הסתתרו בסמוך לדלת הכניסה לבית והמתינו לשובה של המתלוננת לביתה. לפי הנטען, כאשר הגיעה המתלוננת לביתה ופתחה את הדלת התנפלו עליה הנאשמים והדפו אותה בחוזקה אל תוך הדירה. בכתב האישום נטען, כי בתוך הדירה הִכו הנאשמים את המתלוננת בפלג גופה העליון, בפניה ובצלעותיה באמצעות אגרופים ואף כיבו סיגריה על גופה. הנאשמים בעטו במתלוננת אשר שכבה על הרצפה עד אשר איבדה את הכרתה. עוד נטען כי בשלב מסוים, בעוד המתלוננת מחוסרת הכרה, הפשיטו הנאשמים את המתלוננת מבגדיה, הורידו את תחתונה ובעלו אותה באופן שהחדירו איבר מאיברי גופם או חפץ לאיבר מינה, וזאת שלא בהסכמתה. הנאשמים עזבו את הדירה כשהם מותירים את המתלוננת חבולה ומדממת, וכאשר הם נוטלים את בגדיה, כסף מזומן בסך 30,000 אירו שמצאו בדירה וכן שני מכשירי טלפון סלולרי. כתוצאה מהמעשים המפורטים בכתב האישום נגרמו למתלוננת חבלות שונות והיא אושפזה בבית חולים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. ביום 6.10.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. זאת, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לנאשמים וכן כי מעשים אלו מצמיחים חזקת מסוכנות המצדיקה את מעצרם. בבקשה שלפניי מבקש העורר להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי. עיקר טענותיו של העורר מופנות נגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה נגדו, כפי שיפורט מיד.

4.

כאמור, כתב האישום מייחס לעורר ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ושוד וכן ביצוע עבירה של אינוס. תחילה אדרש לראיות הנוגעות לעבירות החבלה והשוד. אציין כבר עתה, כי סבור אני שקיימות ראיות מספקות להוכחת מעורבות העורר בביצוע עבירות אלה, וכי די בכך על מנת להצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים. ביום 21.6.2010, יום לאחר האירוע המפורט בכתב האישום, נמצאו שני כובעי גרב וכפפות במרחק של כ- 500 מטרים מבית המתלוננת. הכובעים והכפפות נמצאו על ידי שכן, אשר טייל עם כלבו באזור. בחלקו הפנימי של אחד הכובעים נמצאו דגימות ד.נ.א התואמות לאלו של הנאשם הנוסף וכן כתמי דם שזוהו כשייכים למתלוננת. על חלקו הפנימי של הכובע השני נמצאה תערובת של דגימות ד.נ.א השייכות לשני אנשים, אחד מהם העורר. גם בכפפות נמצאו דגימות ד.נ.א אשר לא ניתן לשלול שהינן של העורר וכן ד.נ.א של המתלוננת. לטענת העורר, אין בממצאים האמורים כדי לקשור אותו למעשה. זאת, שכן אין כל הוכחה כי הוא זה אשר חבש את כובע הגרב בעת ביצוע המעשה המתואר בכתב האישום. אכן, משנמצאו ממצאים ביולוגיים של אדם נוסף שאינו העורר על הכובע, לא ניתן לקבוע בוודאות כי העורר הוא דווקא זה אשר חבש את הכובע בעת ביצוע העבירה (השוו, בש"פ 8973/05 מדינת ישראל נ' גבאלי (לא פורסם, 19.10.2005)). ואולם, קיימות ראיות נוספות המחזקות את העובדה כי העורר הוא זה אשר נכח במקום האירוע. מדובר באיכון הטלפון הסלולרי של העורר בקריית מוצקין בעת התרחשות האירוע המתואר בכתב האישום. יצוין, כי העורר מתגורר בכרמיאל וכי באחת מהודעותיו במשטרה ציין הוא כי בעת התרחשות האירוע היה בביתו או בעבודתו. ואולם, מעסיקו של העורר מסר כי הלה לא עבד באותו יום ומכשירו הסלולרי אוכן כאמור בקריית מוצקין. בנוסף, בחקירותיו השונות במשטרה שמר העורר על זכות השתיקה ולא נתן הסבר לאיכון מכשירו הסלולרי באזור האירוע וכן להימצאות ד.נ.א שלו על הכובע. במצב דברים זה, ובהתחשב בעובדה שעל הכובע השני נמצא ד.נ.א של הנאשם הנוסף (אשר אף זוהה על ידי המתלוננת במסדר תמונות) ושל המתלוננת, סבור אני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע מעשה התקיפה והשוד. עוד אוסיף, כי ער אני לטענות העורר בדבר פער הזמנים בין האירוע המתואר בכתב האישום לבין מציאת כובעי הגרב והכפפות, ואולם טענות אלה יוכלו להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

5.

אשר לאישום באינוס, מעלה העורר מספר טענות. האחת, כי ממצאי הבדיקה שנערכה למתלוננת אינם שוללים אפשרות כי הפגיעות שנגרמו לה הן תוצאה של מגע מיני מוקדם. שנית, מציין הוא כי המתלוננת הגיעה לבית החולים עם תחתונים, בעוד שנטען שנמצאה בזירת האירוע ללא תחתונים. לבסוף טוען הוא למחדלי חקירה שונים ביחס לבדיקת ממצאי ד.נ.א מתחתוניה של המתלוננת. אכן, בדיקה רפואית שנערכה למתלוננת לא שללה את האפשרות כי הפגיעות באיבר מינה הן תוצאה של מגע מיני מוקדם. ואולם, המתלוננת מסרה למשטרה כי לא קיימה יחסי מין בסמוך לאירוע התקיפה. אומנם, המתלוננת עצמה אינה יכולה להעיד על תקיפתה המינית, שכן הייתה מחוסרת הכרה, אך שתי רופאות שבדקו אותה סברו כי קיימת סבירות לכך שהותקפה. בנוסף, לא ניתן להצביע על מחדלי חקירה כלשהם, שכן תחתוניה של המתלוננת נבדקו אך לא נמצאו עליהם תאי זרע. מכל מקום, כפי שצוין, סבור אני כי די בראיות לכאורה המבססות את מעורבותו של העורר במעשה התקיפה והשוד כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. משכך, אינני רואה לנכון לבחון בשלב זה את מכלול הראיות ביחס לעבירת האינוס. טענות אלה ייבחנו כמובן במסגרת בירור אשמתו של העורר בהליך העיקרי.

6.

סיכומם של דברים הוא, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר, לכל הפחות, לביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושוד המיוחסות לו בכתב האישום. מדובר בעבירות חמורות ביותר, המצמיחות חזקת מסוכנות אשר מצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בנוסף, לחובת העורר מספר הרשעות קודמות בעבירות אלימות. משכך, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

7.

הערר נדחה איפוא.