בש"פ 9447/08 מקסים מקסימנקו נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 2110/07), בגין עבירות של פריצה לרכבים וגניבה מתוכם. המבקש צירף תיקים נוספים אשר היו תלויים ועומדים כנגדו, בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, גניבה, החזקת סם לצריכה עצמית, החזקת רכוש חשוד, גניבה על ידי מציאה והכשלת שוטר. המבקש הורשע (ביום 2.3.2008) על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל בבית המשפט המחוזי. בקבלו את הערעור פסק בית המשפט כי יש ליתן ביטוי למכלול העבירות בהן הורשע המבקש. נפסק כי הגם שערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, נוכח חומרת העבירות אותן ביצע המבקש ראוי כי תהיה לכך התייחסות עונשית הולמת, ולפיכך הועמד עונשו של המבקש על 22 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי פסק הדין נותרו בעינם.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 30.4.2008 במעמד המבקש ובא-כוחו. ביום 9.11.2008 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נטען בה כי ייצוגו של המבקש הופסק לאחר פסק הדין בערעור ולפיכך לא ידע המבקש מהן הזכויות העומדות לו לעניין הגשת בקשת רשות ערעור. עוד נטען, כי כיון שהבקשה נוגעת אך לעניין חומרת העונש, המבקש לא ידע שיש לעשות זאת תוך 45 ימים. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו 45 יום ( סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק )). לבית המשפט אמנם נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך מכוח סעיף 201 לחוק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). עם זאת, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה הוגשה באיחור של למעלה מארבעה חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. טענת המבקש לפיה הופסק ייצוגו לאחר מתן פסק הדין, אין בה כדי להצדיק את השיהוי הממושך בהגשת בקשת רשות הערעור. הדין בעניין המועד להגשת הליך הוא ברור וקבוע מפורשת בחוק סדר דין הפלילי. המבקש היה מיוצג בבית משפט השלום וכן בבית משפט קמא, כך שיש להניח כי יכול היה לברר בקלות את סדרי הדין להגשת השגה על פסק הדין, לו רצה בכך. מטענת המבקש לפיה סבר כי ערעור על חומרת העונש אינו נכנס לסד הזמנים של 45 ימים ניתן ללמוד כי ידע אף ידע על קיומו של סד זמנים כלשהו לצורך הגשת בקשת רשות ערעור. המבקש לא הבהיר פשר סברתו כי השגה על תקופת המאסר אינה כפופה לסד זמנים. אפילו סבר המבקש כי עומדים לרשותו למעלה מ-45 ימים, הוא לא הניח כל תשתית לסברה כי עומדת לרשותו כמחצית השנה להגשת בקשה לרשות ערעור . לבסוף, וזה העיקר בעיני, עיון בבקשה ובפסקי הדין בשתי הערכאות מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. חרף העובדה שעונשו של המבקש הוחמר על ידי בית המשפט המחוזי, נראה על פניו כי אין המדובר במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות ענישה או במקרה המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.