בש"פ 9473/06 גוליה ברנס נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 1.3.2006, ביושבו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע מיום 14.9.05. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 15.11.06.

2.כנגד המבקשת הוגשו בין השנים 2000-2004 שלושה כתבי אישום בבית משפט השלום, בגין בניית שלושה מבנים בלא היתר במושב בו היא גרה, ובגין אי קיום צו הריסה שניתן לגבי המבנה הראשון מיום 19.3.00. המבקשת הורשעה על פי הודאתה בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק). הצדדים הגיעו להסדר טיעון חלקי אשר כובד על ידי בית המשפט. לפיכך הוטלו על המבקשת העונשים הבאים: קנס כספי בסך 150,000 ש"ח; השהיית תוקפו של צו ההריסה שניתן לגבי המבנה הראשון עד ליום 1.1.06 ומתן צווי הריסה לגבי המבנים השני והשלישי, אשר ייכנסו אף הם לתוקף ביום 1.1.06, כדי לאפשר למבקשת להשלים את ההליכים לקבלת היתר הבנייה; לבסוף, המבקשת חוייבה לחתום על התחייבות להימנע מעבירות על פי החוק למשך שלוש שנים בסכום של 50,000 ש"ח. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בדיון בערעור טענה כי בשניים מבין כתבי האישום נפל פגם, שכן לא פרטו עבירה ספציפית. בנוסף, ביקשה ארכה לביצוע ההריסה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין בו ממש, שכן מדובר במבנים בלתי חוקיים בהיקף של אלפי מטרים מרובעים. המבקשת, לא רק שלא הרסה מבנים אלו אלא המשיכה לבנות עוד, ולפנים משורת הדין לא נדונה לעונש מאסר בפועל. בית המשפט מציין כי המבנים משמשים ככל הנראה את ילדיה של המבקשת, אשר מנהלים בהם את עסקיהם. ביום 15.11.06 הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, המופנית כנגד ההרשעה, מתן צו ההריסה וגובה הקנס.

בד בבד הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא. הבקשה נדחתה בהחלטתו של כבוד השופט ס' ג'ובראן מיום 16.11.06.

3.המבקשים טוענים לעניין האיחור בהגשת הבקשה, כי המבקשת 1 לא הייתה מעורבת בהליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינה, למעט חתימתה על יפויי הכוח, והמבקשים אף לא היו מודעים לאפשרות הניתנת בדין להגיש בקשה לרשות ערעור פלילי. לטענתם, בערכאות קמא ייוצגו המבקשים על-ידי באי-כוח שונים. רק לאחר שפנו אל בא כוחם הנוכחי הובא לידיעתם כי העונש שהוטל עליהם קרוב לגבול סמכותו של בית המשפט קמא, אשר לא הביא במסגרת שיקוליו את העובדה שהבנייה שביצעו המבקשים עולה בקנה אחד עם שיקולי התכנון. המבקשים טוענים בנוסף, כי יש לגרוע במידה ניכרת מהאיחור בהגשת הבקשה, לאור פגרת בית המשפט ופגרת הסוכות שחלו מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים מוסיפים כי סיכויי ההליך טובים. זאת, שכן הכנת תוכנית המתאר במושב הוזנחה במשך שנים על ידי הרשויות אשר מקדמות אותה רק לאחרונה, וכן כי המבנים נשוא ההליך משמשים גם לצרכים חקלאיים באופן שעולה בקנה אחד עם מטרות התכנון בתוכנית המתאר. המבקשים טוענים לפיכך כי לא נערך האיזון הראוי בין מצב הדברים התכנוני לבין הענישה הראוייה. שילוב נתונים זה, בצירוף העובדה כי עסקינן בהליך פלילי, מצדיק לשיטת המבקשים את הארכת המועד להגשת הערעור.

3.

בהחלטתי מיום 25.12.06 ביקשתי כי עו"ד אריק נצר, שהיה בא כוח המבקשת בבית המשפט קמא, יתייחס לאמור בבקשה להארכת המועד דנן, ובפרט לטענה לפיה לא נתבהר למבקשים עניין היכולת והמועד להגיש רשות ערעור לבית משפט זה. עו"ד נצר ציין בתגובתו כי במהלך הדיון בבית המשפט הבהיר כי לא יסכים למחיקת הערעור על מנת לשמור על זכותה של המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו, הסיע את המבקשת לביתה בתום הדיון במסגרתו נדחה ערעורה, ובמהלך הנסיעה הסביר לה כי ניתן לשקול הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה בתוך 45 ימים.

5.המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה מציינת תחילה כי למבקש 2 אין מעמד בהליך זה, שכן לא היה צד להליך שנוהל בערכאות קמא. בנוסף היא מציינת, כי במהלך הדיונים בבית משפט השלום המבקשת ביקשה להישפט שלא בפניה. לפיכך הוחלט כי לא יהיה בשפיטתה של המבקשת שלא בפניה משום עיוות דין. המשיבה טוענת עוד כי הבקשה דנן מוגשת באיחור ניכר, בחלוף שבעה וחצי חודשים מהמועד הנקוב בדין. לטענתה, המבקשת ידעה על האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור ואף ידעה מהו המועד הקבוע לכך בדין. זאת, לאור דבריו של בא-כוח המבקשת (דאז) במהלך הדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת בנוסף, כי אין בימי הפגרה בכדי לגרוע ממשך איחור המבקשת. בסדר הדין הפלילי אין הוראה מיוחדת לעניין התחשבות בתקופת פגרה במניין הימים, וממילא במקרה דנן חלף המועד האחרון להגשת הבקשה כדין לפני שהחלה תקופת הפגרה. לעניין סיכויי ההליך טוענת המשיבה כי אלו קלושים. זאת, שכן מדובר בבקשת רשות לערעור שני, לאחר שעניינה של המבקשת נדון והוכרע בשתי ערכאות. בית משפט השלום התחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת, ומשום כך הקל בעונשה ולא הטיל עליה מאסר בפועל. המבקשת אמנם מפנה את ערעורה הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש שנגזר עליה, אך מאחר והורשעה על פי הודאתה, המבקשת יכולה למעשה להפנות את ערעורה רק כנגד העונש שהוטל עליה. על פי הפסיקה, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור אלא בנסיבות חריגות. לפיכך, ובהיעדר שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, אין הצדקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המשיבה טוענת לבסוף, כי על-פי פסיקתו של בית משפט זה אין בטענה לפיה הטלת הקנס גוקמת לנזק שעה שקיימים הליכים תכנוניים שבסופם יתקבל היתר הבנייה המבוקש כדי להצדיק התערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא.

6.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להדחות. מוכן אני להניח כי הנטל החל על המבקשים בהליך מסוג זה אינו נטל כבד במיוחד. כך, אם נוכח העובדה כי אין הדין דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; אם נוכח העובדה כי מבקש האורכה הנו הנאשם שהורשע בפלילים ויש לשמר את מעמדו וכוחו אל מול המדינה-המאשימה. זאת ועוד: יש ליתן משקל לנסיבות נוספות בהליכים מסוג זה כמו למשל נסיבות אישיות הקשורות במבקשים כבמקרה דנן. לבסוף, יש ליתן משקל ראוי – ואף משקל של ממש – לסיכויי ההליך, שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד אפילו יש טעם מספק לאיחור כשלעצמו. מאזן שיקולים שונים אלו מוביל למסקנה כי ככל שמשך האיחור הולך וגובר, כך הולך וכבד הנטל על מבקש האורכה.

7.בענייננו, הבקשה להארכת המועד הוגשה בחלוף למעלה משבעה חודשים להגשת בקשת רשות ערעור כדין. זאת, בשים לב לכך שימי פגרה נכללים במניין הימים לצורך הגשת ערעור בדין הפלילי ובשים לב לכך שהמועד להגשת ההליך חלף עוד טרם הפגרה. המבקשים טוענים כי הבקשה הוגשה באיחור בשל אי ידיעת הדין ואי הבנת ממדי הענישה. אולם במקרה שלפני, ולאור תגובתו של עו"ד נצר, נראה שהמבקשת ידעה מהו המועד להגשת הבקשה כדין או לכל הפחות ידעה על האפשרות להגיש בקשה כזו. לא הובא לפני הסבר מספיק לאי נקיטת ההליך, בירור הזכויות המשפטיות וכיוצא בזה במשך תקופה כה ארוכה. נוכח משך האיחור במקרה דנן, לא שוכנעתי כי נימוקי המבקשת מצדיקים את הארכת המועד המבוקשת. על זאת יש להוסיף כי על פניו סיכויי ההליך אינם טובים. מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" המרוכזת בעניין חומרת העונש. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע חד משמעית כי בערעור אין ממש, וכי נעשה חסד עם המבקשת משלא הוטל עליה עונש מאסר בפועל. בנוסף, נקבע בהחלטה בעניין עיכוב הביצוע (מיום 16.11.06) כי טענתה של המבקשת לפיה לא הייתה מודעת להליכים השונים הננקטים נגדה מעוררת פליאה רבה בלשון המעטה, וכי הנסיבות המחמירות הנוגעות לענייננו, ובכללן העובדה שבמשך תקופה ארוכה נמנעו המבקשים מלקיים את פסקי-דינן של הערכאות הקודמות, פועלת לרעת המבקשת. לאור כל זאת, שוכנעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, להידחות, וכך אני מורה.

8.

התוצאה היא, כי הבקשה להארכת המועד נדחית.