בש"פ 9473/06 גוליה ברנס נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' פלפל, והשופטים ר' יפה-כ"ץ וי' אלון) בע"פ 7430/05, מיום 1.3.06.

בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ע' רוזין) הרשיע את המבקשת 1 (להלן: המבקשת), על-פי הודאתה, בבנייה בלתי-חוקית של מספר מבנים במושב שדה-עוזיה. ביום 14.9.05 גזר עליה בית-המשפט קנס בסך 150,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו. כן חוייבה המבקשת לחתום על התחייבות להימנע במשך שלוש שנים מביצוע עבירות לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בנוסף, חוייבה היא להרוס שניים מן המבנים הבלת-חוקיים, במידה ולא תקבל היתר עד ליום 1.1.06 ובמידה ולא תינתן לה ארכה נוספת להשגת ההיתרים האמורים.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ביום 1.3.06 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור בקובעו, כי מדובר במבנים בלתי חוקיים המשתרעים על שטח של אלפי מטרים מרובעים, שנבנו על קרקע שאינה בבעלות המבקשת. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי המבנים האמורים אינם שייכים למבקשת, אלא משמשים את ילדיה, המנהלים בהם את עסקיהם. בית-המשפט המחוזי אף נתן דעתו לכך שעבירותיה של המבקשת נמשכו על-פני מספר שנים.

משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקשים ביום 15.11.06 בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בד בבד עם הגשת הבקשה להארכת מועד הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי.

לטענת המבקשים הבקשה לרשות ערעור מעלה נימוקים טובים ועל כן גבוהים סיכוייה להתקבל. עוד נטען על-ידם, כי עיכוב ביצועו של צו ההריסה ימנע נזק בלתי-הפיך שעשוי להיגרם להם, אם יהרסו המבנים. בהקשרים זה סומכים המבקשים ידיהם על רע"פ 1498/00 קואסמה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם) (להלן: פרשת קואסמה ), בו נפסק כי כיוון שלאחר ביצוע צו ההריסה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אף אם ינתנו היתרי הבנייה המתאימים, יש לאפשר לבעל המבנה המיועד להריסה למצות את כל ההליכים החוקיים העומדים לזכותו טרם ייהרס ביתו. לאור כל האמור, סבורים המבקשים כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

בית-המשפט המחוזי נתן את פסק-דינו עוד ביום 1.3.06. למעלה משבעה חודשים חלפו למן אותו מועד, ובמשך כל אותה תקופה ארוכה נמנעו המבקשים מלהגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בעשותם כן, נטלו המבקשים על שכמם סיכון רב כי יבוצעו צווי ההריסה. סיכון אשר התממש בסופו של יום. משבחרו המבקשים להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע, בחלוף תקופה כה ארוכה למן מועד מתן פסק-הדין בערעור וזמן קצר בלבד עובר לביצוע הצו, אין להם להלין אלא על עצמם. לא זו אף זו, בבקשה לעיכוב ביצוע לא מופיע כל טעם מניח את הדעת לאיחור הרב שנפל בהגשתה. כאן אף המקום להעיר, כי בסעיף 2 לבקשה מצוין אמנם כי המבקשת לא הייתה מודעת להליכים השונים שהתנהלו בעניינה, וכי לא הייתה נוכחת בדיונים המשפטיים השונים, מלבד בשלב גזר-הדין. אלא, שגזר-דינו של בית-משפט השלום ניתן כבר ביום 14.9.05, ובו הוחלט, כאמור, על הריסת חלק מן המבנים השייכים למבקשת. בנסיבות אלו, טענתה של המבקשת לפיה לא הייתה מודעת להליכים השונים הננקטים נגדה מעוררת פליאה רבה, וזאת בלשון המעטה.

בית-משפט זה הביע לא אחת את מורת רוחו מבעלי-דין אשר משתמשים בשיטת הפנייה לבית-המשפט ברגע האחרון בבקשה לקבלת סעד ארעי, בתקווה כי בית-המשפט אכן יתן להם סעד כאמור מפאת קוצר הזמן (ראו למשל, רע"פ 6449/05 פנונו נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית חיפה (טרם פורסם)). הבעתי דעתי לא אחת והינני עומד עליה אף כעת כי שיטה זו דינה לכישלון, ובית-משפט זה לא יתן ידו לכך. די, אם כן, בטעם האמור כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אעיר, כי הנסיבות המחמירות הנוגעות לענייננו, ובכללן העובדה שבמשך תקופה ארוכה נמנעו המבקשים מלקיים את פסקי-דינן של הערכאות הקודמות, או לחלופין מבקשת עיכוב ביצועם אף הן פועלות לרעת המבקשים, ואינן מצדיקות היעתרות לעיכוב ביצוע וזאת חרף האמור בפרשת קואסמה (השוו וראו, רע"פ 3052/05 ווהדאן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (טרם פורסם).

זאת ועוד, הואיל ואין חולק כי המבנים הבלתי-חוקיים אינם משמשים לצורכי מגוריהם של המבקשים (ראו סעיף 5 לבקשה לעיכוב ביצוע), הרי שהפגיעה העשויה להיגרם להם אינה כה חמורה. עוד יש לזכור, כי במידה ויגרמו למבקשים נזקים כלכליים כלשהם, הרי שהם יהיו רשאים לתבוע נזקים אלה באם ותימצה להם עילה כדין.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, איפוא.