בש"פ 9530/10 מאור בר אל נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, וכן בעבירות נוספות שיוחסו לו בתיקים אחרים שצורפו לבקשתו. בית המשפט גזר עליו עונש של 55 חודשי מאסר לנשיאה בפועל, וכן מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן. גזר הדין ניתן ביום 6.9.2010, בנוכחות המבקש ובא-כוחו, ובסיפא נרשם: "זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום". ביום 24.12.2010 – כ- 15 חודשים לאחר מתן גזר הדין – הגיש המבקש, בעצמו, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בעניין חומרת העונש. בבקשה נטען כי עורך-דינו של המבקש הטעה אותו כשאמר לו כי "אין צורך למהר" וכי יוכל להגיש ערעור "בכל זמן שארצה". עוד טוען המבקש כי הינו צעיר בשנים וכי נסיבותיו האישיות והמשפחתיות קשות.

אמת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים מקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים, אולם גם בפלילים הכלל הוא כי יש להקפיד על המועדים הקבועים בחוק, וכי על מבקש הארכה להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו למשל: בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.7.2006)). בענייננו, מדובר באיחור ניכר ביותר של למעלה משנה, ועל כן גובר בהתאם משקלו של הטעם הדרוש להצדקת האיחור. לא מצאתי כי המבקש הניח טעם המניח את הדעת לאיחור הניכר. טענתו של המבקש כי עורך-דינו הטעה אותו היא טענה בעלמא ועל פני הדברים גם טענה לא משכנעת, בפרט כשהמועד להגשת ערעור הודע למבקש ולבא-כוחו לאחר גזר הדין. זאת ועוד, טענה זו בוודאי אינה יכולה להצדיק זניחת אפשרות הערעור למשך תקופה כה ארוכה (שבה כבר הספיק המבקש לשאת בחלק לא מבוטל מעונש המאסר). עוד אציין – מבלי לקבוע מסמרות כמובן – כי על פני הדברים נראה שסיכויי הערעור על חומרת העונש אינם גבוהים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה חרף האיחור הניכר ואי-הצגת טעם של-ממש בבקשה.

לפיכך, לא אוכל להיעתר לבקשה להארכת מועד.