בש"פ 956/03 יהודה אוחיון נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות אלו: רצח, ניסיון לרצח, עבירות בנשק, קשירת קשר לבצע פשע, שימוש ברכב ללא רשות, שימוש במסמך מזויף, ונהיגה ללא רישיון וללא תעודת ביטוח. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 23.9.01 בשעה 03:10 לערך, ירה העורר מאקדחים שהיו בידיו לעבר קבוצת אנשים אשר יצאו מבילוי במועדון השוכן לחוף הכנרת. כתוצאה מירי זה נהרגו שלושה: דוד בן-מרגי, רפי ויצמן ושרון מוסאו. כן נטען, כי בטרם הסתלק העורר מהזירה כשהוא רכוב על אופנוע בו נהג אחר, הספיק לירות לעבר אדם נוסף, שמעון אזולאי, אשר ניסה לרדוף אחריו. במנוסתם נטשו העורר וחברו את האופנוע, והשליכו את הקסדות, ועל פי גרסת המשיבה, נמלט העורר מהארץ לאחר מספר ימים כשהוא משתמש בדרכון מזויף הנושא את שמו של אחיו בו הודבקה תמונת העורר.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר כשהיא מתבססת על ראיית ד.נ.א שלהשקפתה מבססת את הטענה לפיה העורר היה זה שירה בקורבנותיו. המשיבה טענה עוד, כי חומרתן של העבירות אשר יוחסו לעורר, והעובדה שהוא נמלט מהארץ, מקימות עילת מעצר אותה אין להמיר בחלופת כלשהי. משהחליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר, הוגש הערר הנוכחי ובו עוסקת החלטתי.

2.אקדים ואומר כי לאחר בחינת מערך ראיותיה של המשיבה שוכנעתי כי מתקיימת בהן הוראתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. כוונת הדברים לכך, שבמהלך החקירה אותר האופנוע שעל פי הנטען שימש את העורר כדי להימלט מהזירה. גשש שהוזעק למקום ואיתר עקבות, הלך לאורכן, ובמרחק של כ-700 מטר מהאופנוע נמצאו שתי קסדות. לאחר 3 ק"מ נוספים נמצאו שני האקדחים מוטמנים בקרקע, כאשר אחד מהם עטוף בכובע גרב מאולתר. בדיקת מעבדת נשק גילתה כי תרמילים שנמצאו בזירה נורו משני אקדחים אלה. בדיקה נוספת העלתה כי ד.נ.א שהופק מכובע הגרב, תואם את הפרופיל הגנטי של העורר שהופק מבדל סיגריה שהוא עישן במהלך חקירתו. באשר למידת השכיחות של הפרופיל שאותר בכובע הגרב נמצא, כי הוא ברמה של 1 ל- 42 מיליארד. בעניין זה הוסיף פרופ' מוטרו, שהיה ממונה על הבחינה הסטטיסטית של תוצאת בדיקת הדנ"א, כי ההסתברות שאין עוד גבר בעל פרופיל גנטי כזה, היא של 99.999%.

בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה ראיות לחיזוק תוצאותיה של בדיקת הדנ"א:

א.מספר אנשים שנכחו בזירת הירי הבחינו בשני רוכבי אופנוע נמלטים מהמקום כשעל ראשם קסדות.

ב.אחת העקבות שאיתר הגשש היתה בגודל 42-43 ומידתו של העורר היא 42.

ג.על הקסדות נמצאו שרידי ירי.

ד.כאמור, ימים לא רבים לאחר האירוע נמלט העורר מהארץ בדרכון מזויף.

במהלך שמיעת הערר טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד מ' גלעד, כי הוא מוכן להניח לצורך שלב זה של ההליכים, כי העורר הוא אכן בעליו של כובע הגרב אשר נתפס במסלול מנוסתו של הרוצח וחברו, אולם להשקפתו אין בכך כדי להוכיח את מעורבותו של שולחו בביצוען של העבירות שיוחסו לו. עו"ד גלעד סבור כי בידי המשיבה אין ראיות שיש בהן לבסס את הטענה כי בכובע הגרב נעשה שימוש לצורך הסוואת זהותו של היורה, ולחלופין, אף אם היה מוכח כי כובע הגרב נראה בזירה, עדיין קיימת אפשרות שבכובע נעשה שימוש על ידי אדם אחר אשר נטל אותו מהעורר מבלי שזה האחרון ידע כי הוא עלול לשמש לביצוען של העבירות הפליליות בהן עוסק תיק זה. אך אליה וקוץ בה, טיעונו של עו"ד גלעד התבסס על סברות והשערות שלו ולא של העורר עצמו. זה האחרון בחר שלא לנסות להסביר כיצד נמצא כובע שלכאורה הוא שלו, במסלול מנוסתם של אלה שהיו מעורבים בפרשה, ומותר להניח שלו היה נוהג אחרת היו החוקרים מנסים לאמת הסבר זה או להפריכו.

לנוכח כל האמור, אני שותף למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי בראיות המשיבה, אם יזכו לאמונו של בית המשפט, יש כדי לבסס הרשעה. במצב זה נכונה מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה נסיבותיו החריגות והקטלניות של האירוע ונסיעתו של העורר לחו"ל, מצביעות על שניים: מסוכנותו של העורר לציבור, וקיומו של חשש כי הוא יימלט מאית הדין ובכך יסכל את ברור משפטו. לאור זאת לא היה מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר, ומכאן מסקנתי שדין הערר להדחות, וכך אני עושה.