בש"פ 9579/07 מתן זאדה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' נויטל ), בב"ש 93317/07 מיום 25.10.2007, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום (תפ"ח 1103/07), המייחס לו שתי עבירות מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירת מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) ו-(ג1) לחוק העונשין; וכן שתי עבירות הטרדה מינית לפי סעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

כתב האישום מונה ארבעה אישומים שונים כנגד העורר. במועד שאינו ידוע בשנת 2003 ראה העורר את שכנתו, שהיתה אז בכיתה י"א, נכנסת לבניין מגוריו. העורר תפס בחוזקה בשדיה עד כאב ולאחר מכן עזבה ונמלט אל בין השיחים. במועד אחר שבין קיץ 2006 לקיץ 2007 ראה העורר קטין הולך ברחוב שתחת בניין מגוריו; העורר ניגש אליו, ביקש לראות את איבר מינו ומשסירב הקטין הוריד העורר פעם אחר פעם ובכוח את מכנסיו של הקטין, תוך שהקטין מתנגד ומרים את מכנסיו המופשלות. במקביל שב ואמר לקטין כי יראה לו את איבר מינו. במועד אחר, בקיץ 2007, העורר הטריד מינית שלושה קטינים באמרו להם כי יראו לו את איבר מינם. במועד אחר, ביום 7.9.2007, ראה העורר קטינה בת ארבע בחדר המדרגות שבכניסה לבניין מגוריו. העורר הרים את חצאיתה הפשיל את תחתוניה, צבט אותה בישבנה, ליקק את איבר מינה ונגע בו. לאחר ששכנתו קראה לקטינה, הפסיק העורר ונמלט מן המקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 25.10.2007, לאחר שקיבל שני תסקירים בעניינו של העורר, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט ציין בפתח החלטתו כי אין מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי נשקפת מסוכנות זועקת מצד העורר כלפי קטינים באשר הם, ומסוכנות זו אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על אף המלצת תסקיר שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר הרי שהנסיבות העולות מהתסקירים עצמם מצביעות על מסוכנות גבוהה אשר אינה מתיישבת, לדידו של בית המשפט, עם שחרור לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

בא-כוח העורר מבסס את עררו על המלצת שירות המבחן כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות מעצר בבית הסבתא תוך ליווי תמידי של שני בני משפחה ותוך המשכת הליך טיפולי. לדידו עניין לנו במקרה בו המעטפת המשפחתית נרתמה באופן מלא להליך שיקומו של העורר וכן

העורר עצמו שיתף פעולה באופן מלא עם המשטרה, ואף החל בהליך טיפולי מרצונו בטרם מעצרו. עוד מציין בא-כוחו כי מקרה זה מצדיק ראייה שיקומית וטיפולית מיידית אשר אינה אפשרית במקרה של מעצר עד תום ההליכים.

מנגד, טוענת המשיבה כי על אף שהאינטרס הטיפולי מוסכם עליה הרי שבשלב זה, בטרם הרשעתו של העורר, קשה יהיה להעניק מסגרת טיפולית אמיתית. על כן יש למקד את מאמצי הצדדים לסיום התיק במהירות המירבית, עניין שאינו בלתי אפשרי לאור לקיחת האחריות של העורר כנטען על ידי בא-כוחו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של העורר, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בעניינו של העורר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר. השאלה אליה נדרשים אנו היא האם ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי נשקפת מסוכנות רבה מצד העורר, מסוכנות אשר אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופה. איני יכול כי אם להסכים לקביעה זו. רצונם הטוב של העורר ובני משפחתו אינו יכול לרפא את מסוכנותו הרבה. על פי כתב האישום, העורר הפגין יוזמה, עקשנות, כוחניות ואדישות לגופו ורצונו של האחר במפגשיו האקראיים עם קטינים. הקטינים בפרשייה זו נקלעו באקראי אל דרכו של העורר ועל כן קביעת חלופה בבית הסבתא אינה מעלה או מורידה לעניין מסוכנותו. בנוסף, התנהגותו של העורר, כפי שזו עולה מכתב האישום, הינה אימפולסיבית ומיידית, ועל כן פיקוח הדוק ככל שיהא לא יוכל להבטיח את העמידה בתנאי החלופה. מי לנו כי העורר לא יעוט, בגבור עליו דחפיו, על הזדמנות ראשונה אשר אף סיטואציה של מעצר בית אינה יכולה למנוע? נראה כי שלום הציבור ושלום הקטינים גובר במקרה זה על הרצון, ולו הכנה ביותר, לשקם את העורר.

עוד מבקש בא-כוח העורר להקביל בין מצבו של העורר לבין מצבו של מי שהחל הליך גמילה מסמים בטרם נעצר על עבירות סמים, לגביו קבעה הפסיקה כי בית המשפט ישקול חלופת מעצר לצורך שיקום (בש"פ 10562/05 ש' ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (4.12.2005)). חוששני כי היקש זה אינו מתאים לענייננו שכן האינטרס השיקומי בשלב זה במקרה דנן נסוג מפני אינטרס ההגנה על שלומם של קטינים מפני עבירות מין.

לבסוף אציין על סמך התרשמותי, כי צודק בא-כוחו של העורר כי יש להעניק מסגרת טיפולית ומקצועית עבור העורר שכן האינטרס הציבורי אינו מסתכם אך בהענשתו על מעשיו. אולם המסלול הנכון לקידום שיקומו של העורר, הינו בזירוז ההתדיינות המשפטית, ובחינה מעמיקה בבוא העת של מסגרות מתאימות לטיפול בו.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.