בש"פ 9584/06 יעקב בילינסון נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר:

כתב האישום מייחס לעורר מספר עבירות המתייחסות כולן לאותו אירוע. העבירות הן החזקת סכין, איומים, ניסיון לרצח וחבלה חמורה. על-פי הנטען, העורר הלווה סכום כסף למתלונן בתיק זה והמתלונן לא החזירו. בתאריך 26.10.06 הגיע העורר לכתובת מגוריו של המתלונן ביחד עם שניים אחרים כשהוא מצויד בסכין וקרא למתלונן שיצא אליו. המתלונן יצא מן הבניין יחד עם בנו. העורר קילל את המתלונן, ניסה להכותו, איים עליו מילולית ובהמשך שלף סכין מבגדיו ודקר את המתלונן בחזהו. בהמשך ניסה לדקור את המתלונן פעם נוספת. כתוצאה ממעשיו של העורר, הובהל המתלונן לבית החולים שם התברר כי נדקר בליבו בחדר הימני. הוא נזקק לניתוח דחוף, אושפז בבית החולים ושוחרר מספר ימים מאוחר יותר. יחד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה גם למעצרו עד תום ההליכים. בבית המשפט קמא הודיע בא-כוחו דאז של העורר כי הוא איננו חולק על קיום ראיות לכאורה. יחד עם זאת הפנה לסתירות וקשיים בגרסת עדי התביעה. בא-כֹח העורר טען עוד, כי העורר הוא אדם נורמטיבי, נעדר כל הרשעות קודמות שעל כן עתר שבית המשפט יורה על חלופת מעצר. בית משפט קמא, כבוד השופט ב' אזולאי, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע אימץ את דבריו של הסנגור באשר לקיומה של תשתית ראייתית. יחד עם זאת, לא הסתפק רק בהצהרתו של הסנגור אלא התייחס גם לראיות לגופן לאחר שבדק אותן. בסופו של יום קבע בית משפט קמא כי קיימת אכן תשתית ראייתית וכי "טענת ההגנה העצמית לכאורה אינה חזקה". כיון שכך ובהתחשב בתוצאה הקשה סבר בית משפט קמא כי יש להורות על מעצר עד תום ההליכים גם מבלי לבדוק באופן מעשי אפשרות לחלופת מעצר. בלשונו של בית משפט קמא: "לא מצאתי נסיבות יוצאות דופן במיוחד לסטות מן הכלל כי מי שעושה שימוש בסכין לפגיעה בחברו דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים ... נראה לי כי אין מקום לחלופה למעצר בשל המסוכנות הרבה העולה לכאורה מהתנהגותו האלימה של המשיב". לפיכך הורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים. על החלטה זו הערר בפניי.

בהודעת ערר ארוכה שלא הותירה אבן על אבן, בדק הסנגור אחת לאחת את ראיות התביעה, הצביע על סתירות מהותיות (לשיטתו) הקיימות בין גרסאותיהם של העדים השונים, כאשר הטענה העיקרית היא שהמתלונן הוא שיצא מדלת ביתו עם סכין ביד, איים לחתוך את העורר, המתלונן פחד ממנו, דחף אותו ואולי מדחיפה זו המתלונן נפצע. בנוסף שב הסנגור הפנה לעובדה שהעורר הוא בן 54, אין לו הרשעות קודמות והוא סובל מבעיות רפואיות שונות. כיון שכך, סבור הסנגור כי שגה בית משפט קמא כשלא בחן לגופה חלופת מעצר והסתפק באמירה כי המסוכנות איננה מותירה מקום לחלופת מעצר.

מנגד טוענת המדינה כי המסוכנות במקרה זה מצדיקה ומבססת את החלטת בית משפט קמא. אין מקום לבדיקה מעשית של חלופת מעצר כאשר על פניו הנסיבות מצביעות על כך שמקומו של הנאשם שמדובר בו, הוא מאחורי סורג ובריח.

שקלתי את טיעוני הצדדים והחלטתי היא להורות במקרה זה על קבלתו של תסקיר מעצר כדי לשקול את האפשרות לחלופת מעצר. אלה נימוקיי: ככלל, גם עבירות אלימות קשות אינן מאיינות את סמכותו וחובתו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר. מאז כניסתו לתוקף של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, אין עבירה שהוצאה ממסגרת שיקול דעתו של בית המשפט באשר לאפשרות של חלופת מעצר. אין צורך לחזור על דרישת החוק כי המעצר ייעשה רק מקום שלא ניתן להשיג את מטרותיו בדרך אחרת שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה.

לא שוכנעתי מטיעוניו של הסנגור באשר לפגמים בתשתית הראייתית בתיק זה. לא בכדי הסכים סנגורו הקודם של העורר לקיומן של ראיות לכאורה. כל הפירכות והסתירות עליהן הצביע הסנגור הנוכחי יתבררו ויתלבנו בדיון עצמו בשלב זה – הן אינן מכרסמות במשקל הראיות הקימות, במיוחד כך לאור התוצאה עמה לא ניתן להתווכח קרי העובדה שהמתלונן מצא עצמו על שולחן הניתוחים. יחד עם זאת, נסיבותיו האישות של העורר מצביעות על כך שיש לשקול לגביו חלופת מעצר. בכך אני אני נותנת משקל לעובדה שהעורר הוא יליד 1952, אין לו הרשעות קודמות וככל הידוע כרגע זוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק והוא סובל מבעיות רפואיות שונות. כיון שכך נראה לי כי יש מקום להפנות אותו לקבלת תסקיר מעצר על-מנת ששרות המבחן יבחן את מסוכנותו ואת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. בכך אין עדיין משום קביעה כי בסוף הדרך העורר ישוחרר בדרך זו, והדבר תלוי באמור בתסקיר ובמציאת חלופה הולמת. לפיכך, שרות המבחן ימציא תסקיר מעצר בקשר לעורר. התיק יחזור לבית משפט קמא על מנת שידון באפשרות לשחרור בחלופת מעצר לאחר שיהיה בפניו התסקיר. עד להחלטה אחרת יישאר העורר במעצר.