בש"פ 133/07 יעקב בלינסון נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעורר עבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה, החזקת סכין ואיומים. על-פי הנטען, הגיע העורר בתאריך 20.10.06, ועמו שני אנשים נוספים, אל פתח ביתו של המתלונן אשר חב לו סכום כלשהו, ובמהלך ויכוח שהתפתח בין השניים הוא דקר את המתלונן בלבו ובידו בסכין שנשא עמו. המתלונן נפצע קשות ונזקק לניתוח בלבו ולאשפוז.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים . בא-כוחו לא חלק על כך שלחובת שולחו עומדות ראיות-לכאורה הקושרות אותו למעשים האמורים, אולם סבר כי נכון להסתפק בחלופת מעצר. בתאריך 7.11.06 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר, תוך שהוא קובע כי לחובת העורר – באשר הוא נשא סכין ועשה בו שימוש לפגיעה באדם אחר – עומדת חזקת מסוכנות, שלא עלה בידו להפריכה.

3.

על החלטה זו ערר העורר לפני בית-משפט זה, ובתאריך ה' בכסלו התשס"ז (26.11.06) קבעה כבוד השופטת ד' ברלינר , כי על שירות המבחן להגיש תסקיר בענינו, והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי כדי שיחליט, על יסוד התייחסות לנסיבותיו האישיות של העורר, אם להותירו במעצר (בש"פ 9584/06). בתאריך 3.1.07 פסק בית-המשפט המחוזי כי יש לדחות את הערר, ואת הכרעתו זו נימק בסכנה הרבה הנשקפת מן העורר; בעובדה כי לא עלה בידי שירות המבחן לעמוד די הצורך על דפוסי התנהגותו ועל קווי אישיותו; וביעילותה הנמוכה של חלופת המעצר שהוצעה. כנגד החלטה זו מכוון הערר שבפני.

4.

השאלה היא, אפוא, אם יש בנסיבותיו האישיות של העורר, כפי שמשתקפות מתסקיריו של שירות המבחן, כדי להצדיק את קביעתה של חלופת מעצר בענינו. לאחר שעיינתי בחומר שצורף לבקשה, לרבות בתסקירים שהוגשו, ושמעתי את טענות הצדדים על-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית-המשפט המחוזי. אמנם, בפגישתו האחרונה עם העורר זיהה שירות המבחן התקדמות-מה, במובן זה שבניגוד לעבר היה העורר כעת פתוח יותר להבנת הרקע למעצרו, וביטא נכונות לעמוד בתנאיה של חלופת המעצר. ברם, אינני סבור כי זהו שינוי במידה המאפשרת לסלק את החשש מפני מסוכנותו. לחובת העורר קיימות, כפי שציינתי, ראיות-לכאורה כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, ועל חומרת העבירות בהן הוא מואשם אין צורך להכביר מלים. לכך מתווספת חומרתן של הנסיבות בהן בוצעו, כנטען, המעשים, והכוונה לכך שהעורר טרח מבעוד מועד להצטייד בסכין לקראת מפגשו עם המתלונן. נראה כי הוא העריך מראש שבמפגשו עם המתלונן הוא עלול להשתמש באלימות, ומי שכך נוהג מעיד על עצמו עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו. המסקנה העולה מכך היא כי כל עוד לא זוהה שינוי מהותי באופן התייחסותו של העורר לפרשה, אין להניח לו לסכן בדרך כלשהי אנשים נוספים, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.