פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2691/08
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
העורר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו מיום 25.2.08 ב-ב"ש 90385/08 שניתנה על ידי כבוד השופט ג' נויטל
תאריך הישיבה:
כ"ג באדר ב' התשס"ח
(30.3.08)
בשם העורר:
עו"ד קובי מרגולוב
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
החלטה
1.
בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
25.2.08 בב"ש 90385/08 (כבוד השופט ג' נויטל) במסגרתה דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 3.2.08 בב"ש 4908/07 (כבוד השופט נ' שטרנליכט) אשר הורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
העובדות
2.
כנגד העורר הוגש ביום 5.12.07 בבית משפט השלום בפתח-תקווה, כתב אישום המייחס לו עברות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ); היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות של בת זוגו אשר גרמה חבלה של ממש לפי סעיף 380 יחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 297(א) לחוק העונשין.
מכתב האישום עולה מסכת קשה של מעשי אלימות שביצע העורר כלפי בת זוגו, המתלוננת, בשעה שהיה בגילופין. מכתב האישום עולה כי ביום 4.12.07 גרם העורר במזיד נזק לחפצים בדירה בה הוא מתגורר יחד עם המתלוננת, היכה את המתלוננת בכל חלקי גופה, הטיח את ראשה בשולחן, איים עליה בסכין, קרע ממנה את בגדיה עד שנותרה עירומה לגמרי והטיח את ראשה בקיר עד זוב דם. כתוצאה מאירוע זה, נגרמו למתלוננת נפיחות חמורה ושטף דם פנימי בעינה, דימום מאסיבי מאפה, שפשופים בפניה, חתכים בשפתיה ועוד. יצויין כי במהלך האירוע התרחקה המתלוננת מן העורר על מנת להתקשר למשטרה ומיד לאחר שדיווחה למשטרה על המקרה, נטל ממנה העורר את מכשיר הטלפון שהחזיקה בידה והשליך אותו על הקיר על מנת למנוע ממנה לבקש את עזרת המשטרה.
בנוסף, כשמונה וחצי חודשים קודם לאירוע התקיפה המתואר לעיל, ביום 16.3.07 תקף העורר את המתלוננת, דחף אותה בידיו והפיל אותה על המיטה בחדר השינה שבדירתם המשותפת. לאחר מכן, דחף העורר את המתלוננת והפילה על הרצפה בסלון הבית, אז הכה בה באגרופיו בכל חלקי גופה. כתוצאה מאירוע זה נגרמו למתלוננת שפשוף ברגלה וכן חתך ודימום בשפתיה.
לבסוף, למחרת אירוע התקיפה השני, לאחר שהעורר שוחרר בתנאים מגבילים לרבות איסור כניסה לדירה בה הוא מתגורר עם המתלוננת למשך חמישה עשר ימים, הפר העורר תנאי זה כאשר נכנס לבית המתלוננת, אכל, התקלח וישן בו.
ההליכים עד כה ותסקיר המבחן
3.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 13.12.07 התקיים דיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים בפני בית משפט השלום בפתח-תקווה, במהלכו הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה באשר לאישום הראשון והשלישי המיוחסים לו בכתב האישום אולם כפר בראיות לכאורה המתייחסות לאישום השני, ביחס לאירוע התקיפה שאירע לכאורה ביום 16.3.07. בנוסף, ביקש העורר לקבל תסקיר מעצר בעניינו, על מנת שתיבחן חלופת מעצר בבית אחיו בעיר קריית מלאכי, בשילוב עם איזוק אלקטרוני ולצד בדיקת אפשרות לטיפול בהתמכרות העורר לאלכוהול.
4.
לאחר ששמע את טענות הצדדים, הורה בית משפט השלום על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, מבלי שהפנה את העורר לקבלת תסקיר מעצר בעניינו. בית משפט השלום קבע בהחלטתו האמורה כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר וכי נוכח המעשים האכזריים המיוחסים לו, לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת מעצר. בנוסף, ציין בית משפט השלום כי התנהגותו של העורר מלמדת על כך כי הוא אינו מייחס חשיבות רבה להוראות החוק ואינו נרתע מהפרת הוראות חוקיות. לפיכך, נקבע כי אין ליתן בו את האמון המשמש כבסיס לשחרורו ובנסיבות אלה, יש לעצרו עד לתום ההליכים נגדו.
5.
על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובדיון שהתקיים ביום 3.1.08, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתקבל תסקיר מעצר בעניינו של העורר.
6.
בתסקיר המעצר בעניינו של העורר שהוגש לבית משפט השלום, צויין כי מערכת היחסים בין העורר והמתלוננת היא בעייתית וכי מדובר ב"קשר שאופיין בחוסר יציבות, קנאה, חוסר אמון ובפרידות נשנות". כן צויין בתסקיר כי העורר "משליך חלק מהאחריות לבעייתיות על מצבה הנפשי הבלתי מאוזן של בת זוגו ולהיותה אלכוהוליסטית". עוד צויין כי באירוע התקיפה בגינו נעצר העורר, הוא "היה נתון תחת השפעת אלכוהול, התקשה לשלוט בכעסיו ונהג בתוקפנות ובחוסר שליטה כלפיה."
לבסוף, ציין שירות המבחן כי מפגישה שהתקיימה עם המתלוננת התברר כי היא חוששת שהעורר יפגע בה במידה שישתחרר מן המעצר ואף חוששת כי מי מבני משפחתו יפגע בה נוכח התלונה שהגישה נגדו.
7.
שירות המבחן בחן את חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר, לפיה הוא ישהה במעצר בביתם של אחותו ובעלה בישוב חשמונאים תחת פיקוחם, וציין כי לאור עבודתם של הזוג, הם מבקשים כי הוא יתלווה אליהם למקום העבודה וציינו את נכונותם לסייע לעורר בתהליך הגמילה, למרות ההיעדרויות מן העבודה הכרוכות בכך. לבסוף, ציין שירות המבחן כי משיחה שקיים עם מנהלת המרכז לנפגעי אלכוהול, התברר כי תהליך האבחון של העורר יתפרס על פני מספר מפגשים.
לבסוף, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אחותו וגיסו, תחת פיקוחם ותחת פיקוח מעצר של שירות המבחן. בנוסף, ציין שירות המבחן כי יפנה את העורר לאיבחון ביחידה לנפגעי אלכוהול ובהתאם לתוצאות האבחון, יישקל שילובו בטיפול במסגרת מתאימה.
8.
ביום 3.2.08 התקיים דיון נוסף בבית משפט השלום בשאלת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ובתום הדיון שב בית משפט השלום והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
במסגרת החלטתו זו, שב בית משפט השלום וציין את המעשים החמורים המיוחסים לעורר, אשר סיכנו את חייה של המתלוננת ו"נטלו ממנה מינימום כלשהו של כבוד אנושי". לפיכך, קבע בית משפט השלום כי הוא אינו מקבל את המלצתו של שירות המבחן, הואיל וכל עוד העורר מכור לאלכוהול אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו, בפרט נוכח העובדה שאחותו של העורר ובעלה אינם יכולים לפקח על העורר משך כל שעות היממה, בשל עבודתם. לבסוף, ציין בית משפט השלום כי העבירות בהן מואשם העורר מגלות את מסוכנותו, למרות עברו הנקי וכן שומטות את האמון שיש ליתן בו כבסיס לשחרורו לחלופת מעצר. לפיכך, הורה על הארכת מעצרו כאמור.
9.
על החלטתו זו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 25.2.08, לאחר דיון שהתקיים בפניו, דחה בית המשפט המחוזי את הערר והותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים.
10.
בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת נגד העורר ביחס לאישום השני מקימה ראיות לכאורה להוכחת אשמו גם ביחס לאישום זה. בנוסף, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו של בית משפט השלום ביחס למסוכנות הנשקפת מן העורר וקבע כי ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים הינה נכונה.
11.
באשר לשחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה בתסקיר המעצר, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח עוצמת מסוכנותו של העורר והואיל ולא ניתן ליתן בו אמון לאור האישום השלישי המיוחס לו, אין לשחרר אותו לחלופת המעצר האמורה. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, תסקיר המעצר מחזק את המסקנה לפיה אין לשחרר את העורר למעצר, נוכח מערכת היחסים הקשה בין העורר למתלוננת, נוכח העובדה שהעורר משליך חלק מהאחריות שלו על מצבה הנפשי של המתלוננת ונוכח העובדה כי המפקחים המוצעים, אחות העורר ובעלה, אינם יכולים לפקח עליו בביתם משך כל שעות היממה. לפיכך, נקבע כי משמעותה של החלופה המוצעת היא, הלכה למעשה, שחרור העורר מבלי להתחשב במסוכנותו.
לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתיר שחרור ממעצר לתחילת גמילה, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן שאינן מתקיימות בעניינו של העורר, בפרט נוכח העובדה כי לאחר האבחון יישקל שילובו של העורר בטיפול גמילה, כך שטיפול זה אינו מובטח כלל ועיקר.
12.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי כל עוד העורר אינו מטופל וקיימת מסוכנות כה גבוהה בעניינו, חלופת המעצר אינה אפשרית. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערר, כאמור.
מכאן הערר שבפניי.
טענות העורר
13.
לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי התסקיר המליץ על שחרור מבלי להביא בחשבון את מסוכנותו של העורר. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מספיק לעובדה כי העורר הינו יליד 1967, נעדר עבר פלילי וזהו מעצרו הראשון.
14.
בנוסף, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל לעובדה כי תיק החקירה נשוא האישום השני נסגר בעבר מחוסר ראיות וכשקבע, לאחר עיון מהיר בתיק החקירה במהלך הדיון, כי סגירת התיק נעשתה "שלא בצדק" הואיל וקיימות ראיות לכאורה באישום זה.
15.
מוסיף העורר וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשפסל את חלופת המעצר שנבחנה על ידי שירות המבחן והומלצה על ידו. בהקשר זה, טוען העורר כי חלופת המעצר הינה בישוב חשמונאים, המרוחק מרחק רב מדירתה של המתלוננת בעיר פתח תקווה; כי החלופה מציעה פיקוח הדוק ורציף על העורר על ידי אחותו וגיסו, יחד עם בני משפחה נוספים; כי הגם שאחותו וגיסו עובדים, הרי שעסקם (מאפיה) מרוחק כשלושים מטרים בלבד מבית המשפחה ואין בכך כדי למנוע מהם לפקח עליו; כי התמכרותו לאלכוהול תטופל במסגרת עמותת "אפשר" המתמחה בטיפול במכורים לאלכוהול, לאחר שיישלח לאיבחון ובהתאם לתוצאותיו.
16.
עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא כשהעניק משקל יתר לעובדה כי הוא הפר הוראה של הקצין הממונה לפיה היה עליו להתרחק מהמתלוננת למשך חמישה עשר יום. לטענתו, הוא עשה כן, לאחר שלושה עשר ימים, הואיל ולא היה לו לאן ללכת ואולם, חלופת המעצר יוצרת מצב שונה בתכלית, הואיל והוא ישהה בבית אחותו תחת פיקוח הדוק.
17.
לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מן האפשרות לפיה הוא ישהה במעצר בית במסגרת חלופת מעצר, כשהוא נתון באיזוק אלקטרוני, ולא התייחס אליה כלל במסגרת החלטתו. לטענתו, האיזוק האלקטרוני נועד למקרים "גבוליים" בהם נזקק בית המשפט "לדבר מה נוסף" כדי לשחרר לחלופת מעצר, וכי עניינו נופל בגדר מקרים אלו המצדיקים שימוש באיזוק אלקטרוני לשם שחרור לחלופת מעצר כאמור.
18.
לאור כל האמור לעיל, טוען העורר כי הרחקתו מעיר מגוריה של המתלוננת תחת פיקוח צמוד ויחד עם איזוק אלקטרוני, בשילוב עם טיפול בהתמכרותו של העורר לאלכוהול, מאיינים את המסוכנות העולה מהתנהלותו של העורר, ומבקש להורות על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה בתסקיר המעצר שהוכן בעניינו. לחילופין, מבקש העורר כי אורה על הגשת תסקיר מעצר משלים בעניינו, על מנת לבחון את הוספתם של תנאים מגבילים כתנאי לשחרורו לחלופת המעצר.
טענות המשיבה
19.
לטענת המשיבה, אין מקום לשנות מהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניינו של העורר, הואיל והאלימות שהפעיל העורר כלפי המתלוננת, המתוארת בכתב האישום ונתמכת בראיות לכאורה, הינה קשה ביותר. לטענת המשיבה, המעשים המיוחסים לעורר בוצעו תוך שהעורר מאיים בשימוש בסכין שאחז בידו, תוך השפלת המתלוננת וקריעת בגדיה עד שנותרה עירומה כביום היוולדה ותוך שהעורר הינו בגילופין ומשליך חפצים לכל עבר.
20.
לטענתה, המעשים המיוחסים לעורר והנסיבות בהן בוצעו, כמו גם התבטאותו במשטרה מיום 4.12.07 במסגרתה ציין "אם אני תוקף מישהי זה עד הקבר", מעידות על מסוכנותו החמורה והמובהקת של העורר. לתמיכה בטענתה זו, הוגש לעיוני תיק החקירה בעניינו של העורר, הכולל תמונות של המתלוננת שצולמו זמן קצר לאחר האירוע נשוא האישום הראשון, בהם נראית המתלוננת כשהיא חבולה בפניה, עינה נפוחה ועל רצפת המקום מופיעים כתמי דם. בנוסף, טוענת המשיבה כי ממצאיו של שירות המבחן לפיהם העורר שולל בעיית אלימות ומשליך חלק מהאחריות למעשיו על המתלוננת, תומכים במסקנה זו בדבר מסוכנותו של העורר.
21.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי מדובר באירוע שני של אלימות קשה מצד העורר כלפי המתלוננת אשר הביא, לטענתה, להאשמת העורר גם באירוע התקיפה הראשון (נשוא האישום השני). לטענתה, אמנם לאחר האירוע הראשון שוחרר העורר בתנאים מגבילים, אולם משעה שעשה דין לעצמו והפר הוראה חוקית אשר אסרה אליו להתקרב לבית המתלוננת, הרי שאין ליתן בו באמון פעם נוספת.
22.
עוד טוענת המשיבה כי נוכח מסוכנותו של העורר, אין מקום לתסקיר משלים וכמו כן אין באיזוק אלקטרוני כדי לאיין את מסוכנותו זו.
23.
לבסוף, טוענת המשיבה כי אין מקום להפנות את העורר לגמילה מאלכוהול בשלב המעצר, אלא בשלב העונש שייגזר עליו. לטענתה, נכונותו של העורר לפנות לטיפול כאמור נוצרה רק לאחר המעצר ונוכח מסוכנותו הרבה, אין מקום לשחררו לטיפול כאמור כחלופת מעצר.
24.
לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקשת להשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.
דיון והכרעה
25.
לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, על אף טיעוניו המפורטים, הסדורים והרהוטים של בא כוח העורר.
26.
ראשית, אין חולק כי נוכח המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם, נשקפת מן העורר מסוכנות חמורה המחייבת את המשך מעצרו מאחורי סורג ובריח. מתסקיר המעצר שהוגש בעניינו, עולה כי העורר, המכור לטיפה המרה, אינו נוטל אחריות למעשים הקשים אותם ביצע לכאורה וכי הוא מתקשה לשלוט בכעסיו:
"ביחס לבעיית אלימות: מ' [ העורר - י.ד. ] שלל בעייתיות בתחום זה למעט בארוע נשוא האישום האחרון בו תאר את קשייו לשלוט בכעסיו והתנהגותו חסרת השליטה והאלימה בה נקט."
מסוכנותו זו של העורר מופנית בעיקרה כלפי המתלוננת, אשר הביעה בפני שירות המבחן את חששה כי העורר יפגע בה במידה שישתחרר מן המעצר וכן ביטאה חשש כי בני משפחתו יפגעו בה נוכח התלונה שהגישה כנגדו. מעיון בתמונות המתלוננת הכלולות בתיק החקירה, נראה כי חששותיה אלו של המתלוננת הינם מבוססים ומוצדקים.
27.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שנוסף על מעשי האלימות הקשים המיוחסים לעורר, ונוסף על השפלת המתלוננת תוך הפשטתה מבגדיה עד שנותרה עירומה לחלוטין, איים העורר על חיי המתלוננת תוך שהוא אוחז בידו סכין ומנופף בה מול פניה של המתלוננת [השוו: בש"פ 133/07 בלינסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.07)].
נוכח מסוכנות זו, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.
28.
שנית, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה אין ליתן אמון בעורר, אשר האישום השלישי בכתב האישום שהוגש נגדו מייחס לו מעשה של הפרת הוראה חוקית. על פי אישום זה, שהעורר אף אינו מכחישו, העורר הפר את צו ההרחקה מבית המתלוננת למשך 15 ימים שניתן כנגדו והגיע לבית המתלוננת, התקלח, אכל וישן בו.
הגם שלא נלוו עבירות כלשהן להפרה זו, הרי שקיים חשש ממשי כי במידה שהעורר ישוחרר לחלופת מעצר, הוא יעשה את דרכו שוב לבית המתלוננת, והמרחק הגיאוגרפי בין חלופת המעצר המוצעת, בישוב חשמונאים, לבין העיר פתח תקווה בה מתגוררת המתלוננת, אינו מעלה או מוריד לעניין זה.
29.
יצויין בהקשר זה, כי המפקחים שהוצעו במסגרת חלופת המעצר, אשר היו מוכנים לסייע לעורר וללוותו בתהליך הקבלה לטיפול בנושא האלכוהול, היו כנים דיים כדי להציג את הקושי הקיים בפיקוח על העורר משך כל שעות היממה, הנובע מיציאתם לעבודה בעסק שבבעלותם. אף אם עסקם של המפקחים שהוצעו קרוב ביותר למקום מגוריהם, אכן אין הם מסוגלים לעמוד בדרישות פיקוח צמוד משך כל שעות היממה. בנסיבות אלה, סבורני כי אין תועלת באיזוק אלקטרוני, אשר, כידוע אינו מונע בריחה ואין בו טעם שעה שאין יסוד של אמון בעורר [ראו: בש"פ 7442/06 בן זזון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.9.06); בש"פ 2518/08 אל חי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.3.08)].
30.
לבסוף, איני סבור כי המקרה שבפניי נופל בגדר אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים שחרור ממעצר למסגרת טיפולית, בפרט נוכח מסוכנותו הרבה של העורר כלפי המתלוננת, הנובעת במידה רבה, כפי שעולה מתסקיר המעצר בעניינו, מהיותו מכור לאלכוהול [להרחבה בעניין המקרים בהם יש להורות על שחרור להליכי טיפול וגמילה בשלב המעצר ראו: בש"פ 2302/08 שמיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.08)]. במסגרת תסקיר המעצר צויין כי העורר מבטא אמנם "מודעות מילולית וראשונית לקיומה של בעיית שתית אלכוהול ונכונות מילולית להשתלב בטיפול בהתאם לנדרש". יש לקוות כי מודעות ונכונות אלה תהינה קיימות גם ביום בו תתאפשר
השתלבות העורר בהליך טיפולי.
31.
בשולי הדברים יצויין כי למרות ההשוואה שביקש בא כוח העורר לערוך בין המקרה שבפניי לבין החלטתי בבש"פ 2798/08 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 27.3.08) (להלן – עניין פלוני ), סבורני כי קיים הבדל מהותי בין שני המקרים. הבדל זה נעוץ בכך שבשעה שהמשיב בעניין פלוני הוכיח כי ניתן ליתן בו אמון, שעה שקיים את מלוא תנאיה של חלופת מעצר אליה נשלח לתקופה בת כחצי שנה, הרי שבעניין שבפניי הפר העורר הוראה חוקית באופן שלא ניתן ליתן בו עוד אמון. בנוסף, במקרה שבפני עשה העורר שימוש בסכין תוך כדי ביצוע המעשים נשוא האישום, ועובדה זו כשלעצמה מגבירה פי כמה את המסוכנות הנשקפת ממנו.
מן הראוי להעיר, כי כל מקרה עומד לגופו ואין ללמוד גזירה שווה ממקרה אחד למקרה שני אף אם, לכאורה, קיימים בין השניים מאפיינים דומים.
32.
נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. הואיל וכך, איני מוצא לנכון להורות על הכנתו של תסקיר משלים.
33.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ג באדר ב' תשס"ח (30.3.08).
ש ו פ ט