בש"פ 96/99 מדינת ישראל נ. עלי עודה

המשיב יליד 1980 ותושב טול כרם, עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באישום של רצח. לפי כתב האישום, הגיע המשיב לישראל כדי לחפש עבודה. הוא פגש באקראי אדם, שבילה עמו אותו יום, ובמשך יומיים לאחר מכן, עד שאותו אדם הציע למשיב, בהיותם בחדרו של אותו אדם בבית מלון בנתניה, לקיים יחסי מין. המשיב סירב ובתגובה נטל קרש שהיה במקום, היכה בחוזקה בראשו של אותו אדם, לאחר מכן הטיח בחוזקה את ראשו בכיור, ולבסוף חנק אותו בחבל עד שמת.

המשיב נתון במעצר עד תום ההליכים. תשעה חודשי מעצר יסתיימו ביום 15.1.99, ומשפטו טרם נסתיים. לפיכך מבקשת המדינה שבית משפט זה יאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

באת-כוח המשיב מתנגדת. היא אינה מכחישה את עצם המעשה המיוחס למשיב. אך היא מדגישה את הנסיבות המיוחדות של המעשה. לדבריה, המשיב נכלא בחדר על ידי המנוח, אדם כבן חמישים שנה, בעל עבר בעבירות מין ואלימות קשות, כדי לכפות עליו יחסי מין, והמשיב לא ראה דרך אחרת להשתחרר מאיום זה, אלא לתקוף את המנוח. בנסיבות אלה, היא אומרת, יש מקום לטעון כנגד האישום ברצח טענת קינטור, או הגנה עצמית או הריגה. יש גם לייחס חשיבות לעובדה שהמשיב היה קטין, בעת ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי, שנקלע פעם אחת למצב טרגי, ולכן התוצאה הטרגית אין בה כדי להוכיח מסוכנות של המשיב. המשיב, לפי תסקיר המעצר, נמצא בלחץ וחרדה, אין בני משפחה שיתמכו בו במצב זה, שכן בני משפחתו מתגוררים בשומרון, והמשך המעצר עלול לפגוע במשיב באופן קשה. במיוחד כך משום שמשפטו של המשיב מתנהל לאיטו והוא יימשך עוד זמן רב.

יש טעם בטענות אלה. אך מן הצד השני עולות שתי טענות חזקות נגד השחרור מן המעצר. הטענה הראשונה מתייחסת למעשה בו המשיב מואשם. הוא מואשם ברצח. אין מחלוקת כי המשיב הרג את המנוח, ובין אם יש בהריגה משום רצח ובין אם לאו, ההריגה בוצעה, לפי האישום, באכזריות רבה. מעשה כזה מלמד על מסוכנות. אין זה מקובל לשחרר מן המעצר נאשם ברצח, הצפוי לעונש מאסר כבד, שכן בדרך כלל רצח מלמד על מסוכנות. אכן, כיום נתונה סמכות לשחרר מן המעצר גם נאשם ברצח. אך בית המשפט יהיה זהיר מאד עד שהוא מורה על שחרור במקרה כזה. בין היתר, במקרה כזה גובר מאד, באופן טבעי, החשש כי הנאשם, הצפוי לעונש כבד, יימלט מן הדין.

אכן, זו הטענה השניה נגד שחרור המשיב מן המעצר. החשש חזק במיוחד במקרה זה, ויש בו כדי להכריע את הכף. המשיב, כאמור, מתגורר עם בני משפחתו בטול-כרם, הנתונה לשליטה של הרשות הפלשתינית. אין נפש או דבר שיקשרו אותו לישראל. במצב זה יש יסוד לחשש שאם ישוחרר מן המעצר, ולו גם למעצר בית, בין בטול-כרם ובין בישראל, הוא יימלט מן הדין. באת-כוח המשיב לא הצליחה לסלק את החשש.

לפיכך המסקנה, הנובעת מן השילוב של מסוכנות, הנלמדת מן המעשה המיוחס למשיב, ושל החשש להימלטות מן הדין, מוביל אותי לאישור הבקשה להאריך את מעצרו של המשיב.

עם זאת, לא אוכל להעלים עין מהתמשכות משפטו של המשיב. המשיב נתון במעצר כבר תשעה חודשים. ישיבת ההקראה נערכה בבית המשפט ביום 7.5.98. מאז ועד כה לא התקיימה אלא ישיבת-הוכחות אחת (ביום 21.10.98). לאחר מכן נקבעו מועדים לשלוש ישיבות נוספות, כולן לאחר תום תקופת המעצר של תשעה חודשים: בימים 27.1.99, 9.2.99 ו11.2.99-. ביום 25.11.98 הגישה הפרקליטות בקשה לבית המשפט להקדמת מועדי הדיון. אך בית המשפט דחה את הבקשה כיוון שיומן בית המשפט, שהוא עמוס, לא איפשר להיענות לה. אולם התוצאה היא שספק רב, במצב זה, אם משפטו של הקטין יסתיים תוך תשעים ימים, גם אם אחליט להאריך את מעצרו כמבוקש. כתב האישום מנה מלכתחילה 20 עדי תביעה. לאחר מכן הוסיפה הפרקליטות עוד 10 עדים. עד כה נשמעה עדותו של עד אחד בלבד ועדותו של עד שני טרם הסתיימה. קצב זה אינו ראוי ואינו צריך להימשך. כך במיוחד בהתחשב בגילו ובמצבו של המשיב.

גלוי וידוע הדבר כי בית המשפט נתון בלחץ עבודה קשה. אך גם בלחץ זה מקובל וראוי להבחין בין תיק לתיק, ויש תיקים שמצדיקים ואף מחייבים קצב מהיר יותר, ובהם תיקים בהם קטין מואשם בעבירה חמורה ונתון במעצר ממושך. מכל מקום, אין זה מצב רגיל שבמשך תשעת החודשים הראשונים של המעצר לא התקיימה בבית המשפט אלא ישיבת-הוכחות אחת בלבד.

לפיכך אני מחליט להאריך את מעצרו של המשיב בשלושים ימים בלבד, על מנת שהתיק יועבר אל נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שיתן דעתו למצב שנוצר ויברר את האפשרות להוסיף מועדים לישיבות-הוכחה במשפטו של המשיב, כך שניתן יהיה לסיים את המשפט במועד סביר.

אני מחליט, אם כן, להאריך את מעצרו של המשיב בשלושים ימים מיום 15.1.99.