בש"פ 964/99 מדינת ישראל נ. יעקב אלאשווילי

המשיב מואשם לפני בית המשפט המחוזי בעבירות מין במשפחה, שלפי הנטען בוצעו בבתו מאז היותה כבת שתים-עשרה ובמשך כארבע שנים. לאחר מעצרו של המשיב, ולפי בקשתו, קיימה המשטרה עימות בינו לבין המתלוננת. במהלך עימות זה דרש המשיב מבתו לחזור בה מן התלונה, תוך שאיים עליה בנוכחות החוקרת שניהלה את העימות. בשל כך הואשם גם בעבירה של הדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. בית המשפט קבע, שלאישומים מצויה תשתית ראייתית לכאורית, ואף התרשם מטענת התביעה בדבר קיום חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו של המשיב. עם זאת סבר, שעל חשש זה ניתן להתגבר בקביעת תנאי שחרור מגבילים. לפיכך דחה את הבקשה למעצר והורה לשחרר את המשיב בערובה, על-מנת שיימצא בדירה במגדל העמק, בפיקוח של אחיינו, ויהיה רשאי לצאת מן הדירה (אף זאת בליווי האחיין) ללימודים בישיבה תורנית סמוכה. בעררה נגד החלטה זו טוענת המדינה, כי בנסיבות העניין אין בחלופת מעצר כלשהי כדי להשיג את מטרות המעצר: הגנה על שלומה של המתלוננת ומניעת ניסיונות נוספים מצד המשיב לשבש את מהלכי המשפט. העיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות הביאני לכלל מסקנה, כי הערר בדין יסודו.

המדובר במשפחה חרדית מטירת הכרמל. המשיב עוסק כחזן ומשגיח כשרות. המשפחה מקיימת אורח חיים חרדי-שמרני. על-פי גירסת המתלוננת נהג אביה, בתדירות של אחת לשבוע או לשבועיים, לפקוד אותה בלילה ולעשות בה מעשים מיניים, שהגיעו עד כדי חדירה חלקית של איבר מינו ואצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. המתלוננת סלדה מפני המעשים, הפצירה באביה לחדול, אך הוא המשיך בשלו תוך שהוא מפתה אותה, לפעמים במתן כסף ולעתים בדברי הרגעה. משום תנאי המשמעת שבהם גודלה, חששה לשתף את אימה במצוקתה, פן לא תיאמן. המפנה חל לפני חודשים אחדים. למתלוננת נודע כי דודה (אחיו של המשיב) נעצר על-ידי המשטרה עקב תלונת בתו על מעשים מיניים שעשה בה. המתלוננת היתה עדה לגינוי החריף שגינתה המשפחה את בת-דודה, על כך שהביאה למעצרו של אביה. היא חשה הזדהות גדולה עם בת הדוד, למרות שבכל אותה תקופה כלל לא פגשה אותה. בעקבות זאת חדל המשיב להטרידה במעשים מיניים, ובמקרה אחד אף העיר אותה בלילה כדי לבקש את סליחתה על כל מה שעולל לה בעבר ולהפציר בה שלא תתלונן נגדו. לאחר לבטים קשים, שחה המתלוננת את סודה לחברתה היחידה ובעידוד החברה פנתה למורה היועצת בבית הספר. המשטרה הוכנסה לתמונה והמשיב נעצר. בחקירתו הכחיש את החשדות, מכול וכול, וטען כי בתו מעלילה עליו. לבקשתו קוים העימות האמור בינו לבין בתו. באת-כוח המדינה טענה, כי התנהגות המשיב במהלך עימות זה מבססת את החשש, שאם ישוחרר ממעצרו ימשיך ללחוץ ולהשפיע על המתלוננת במטרה להביא לביטול תלונתה, ובכך גם יגרום לה לפגיעה נפשית נוספת. אכן, באת-כוח המדינה לא חלקה, שאלמלא חשש זה, היתה נוטה להשלים עם החלטת בית המשפט לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, כשם שנעשה גם עם אחיו של המשיב, שהואשם בעבירות דומות והמדינה לא הגישה ערר על ההחלטה לשחררו בערובה. הסניגור טען לעומתה, כי הדברים הקשים שאמר המשיב למתלוננת, במהלך העימות, ביטאו זעקת חפות מובנת וטבעית מצד אדם שבתו הטילה בו אשמת שווא. הלוא מטרת העימות, טען הסניגור, היתה לאפשר למשיב לשמוע את הדברים מפי בתו במישרין ולהגיב עליהם בנוכחותה. תלונתה עליו, שלגירסתו אין בה אמת, גרמה לו לכאב גדול; וממה שאמר בסערת רוחו אין להסיק, שאם ישוחרר ינסה לשבש את הליכי המשפט.

לבקשתם המשותפת של הפרקליטים, ולנוכח חילוקיהם בדבר המשמעות אותה ניתן לייחס לדברי המשיב במעמד העימות בינו לבין בתו, נטלתי את קלטת הוידאו שבה תועד מהלך העימות וצפיתי בה. התרשמותי הברורה היא, כי המשיב ניצל מעמד זה למעין ניסיון לאלץ את בתו, בדברים קשים ובאיומים, לחזור בה מתלונתה. מהתנהגות המתלוננת במעמד העימות ניכר היטב, שהמדובר בנערה כואבת וסובלת, שגם מול זעם בלתי נשלט של אביה, ותוך שהיא ממררת בבכי, עומדת על גירסתה. התנהגות המשיב אינה כשל אדם שהוטלה בו אשמת שווא והנזעק לבטא את חפותו, אלא כשל אב שתלטן, שבצר לו, מנסה להדיח את בתו בעדותה ולהניעה לחזור בה מתלונתה נגדו. זאת עושה הוא, חליפות, פעם באזהרות ובאיומים קשים כלפי בתו ופעם בגינויים והאשמות על האחריות הרובצת עליה להריסת המשפחה וסיכון חיי אביה.

כשמדובר בעבירות מין במשפחה קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט, שיכלול ניסיונות מצד מבצע העבירות, או גם מצד בני משפחה אחרים, להניא את מי שהתלונן לחזור בו מן התלונה (ראו, למשל, החלטת עמיתי השופט חשין בבש"פ 2415/95 פלוני נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 95(2) 119). במקרה דנן אין המדובר בחשש הנלמד מעצם הקירבה המשפחתית, וממעמדן של הדמויות הפועלות בתוך המשפחה. כאן המדובר בחשש ממשי, מוכח ומבוסס. בנסיבות אלו לא היה מקום להסתפק בחלופת מעצר ומן הדין היה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור המשפט, כפי שביקשה המאשימה.

הערר מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזה צו למעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.