בש"פ 9676/01 מדינת ישראל נ. אליאס זכור

נגד שני המשיבים הוגש כתב-אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. המשיב 1 הואשם, בנוסף לאמור, גם בעבירת איומים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מבית המשפט המחוזי, כי יורה על מעצרם של שני המשיבים עד לתום בירור המשפט. בין הצדדים לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת מצא בית המשפט כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר, שבין יתר תנאיה שהיית שני המשיבים בתנאי מעצר-בית בבית-אחותם. בערר שלפניי נטען, כי בנסיבות העניין לא היה מקום להסתפק בחלופת מעצר ושמן הדין היה להורות כי שני המשיבים ייעצרו עד לתום בירור המשפט.

אני סבור כי הערר בדין יסודו. על-פי הנטען בכתב האישום, קשרו המשיבים ביניהם לפגוע במתלוננים, שהם אב ובנו, ולגרום להם חבלה חמורה בכוונה להטיל בהם נכות או מום. לשם קידום מטרת הקשר, הצטיידו המשיבים באקדח ובסכין ותקפו את שני המתלוננים בעת שהללו ישבו בבית קפה בעכו. נסיונו של המשיב 1 לירות במתלונן השני (הבן) לא צלח, עקב תקלה בנשק, אך בהמשך הצליח המשיב 1 לירות כדור אחד במתלונן הראשון (האב). כדור זה פגע בחזהו של המתלונן האב וגרם לו לפגיעה חמורה. באותו זמן דקר המשיב 2 בסכינו את המתלונן האב בירכו השמאלית. יומיים לאחר מכן, בעת שהמשיבים היו עצורים בגין המעשים הנ"ל, הם נפגשו באקראי עם המתלונן הבן בתחנת המשטרה בעכו. המשיב 1 אמר למתלונן במעמד זה, כי "החשבון עוד לא נסגר והוא ייסגר אחר כך".

אין חולקים, כי הרקע למעשים הוא סכסוך דמים מתמשך בין משפחתם של המשיבים לבין משפחתם של המתלוננים. הסכסוך הזה כבר גבה קורבנות משני הצדדים ומעשיהם של המשיבים היוו חוליה נוספת בשרשרת הפגיעות האלימות בין בני שתי המשפחות. על רקע זה, ולנוכח העובדה שמדובר במעשה תקיפה מתוכנן, טוענת המדינה כי שחרורם של המשיבים מן המעצר מסכן, באורח ישיר וקונקרטי, את שלום המתלוננים ובני משפחתם. השופט המלומד, שהיה ער לסכנה הכרוכה בשחרורם של המשיבים, התרשם מהסכם סולחה שנכרת בין שתי המשפחות היריבות לאחר המקרה. להערכתו, כריתת הסולחה משככת את הסכנה ששחרורם של המשיבים יוביל להתלקחות אלימה נוספת. המדינה חולקת על צדקת ההערכה הזאת, ועמדתה, בכל הכבוד, נראית לי. מקובל עליי כי הסכם סולחה עשוי, לעתים, להישקל לצד זכות בקביעת עונשו של נאשם שהורשע. בעיקר אמורים הדברים כאשר בית המשפט נוכח שהנאשם מודה במעשים ומקבל אחריות משפטית לתוצאות, מביע חרטה ומבקש את רחמי בית המשפט על רקע הבטחתו במסגרת הסכם הסולחה, שמכאן ואילך יישמר השלום בינו ובין יריביו. כאשר מדובר בהליך של מעצר עד תום ההליכים, קשה לייחס להסכם סולחה משקל משמעותי. קל וחומר כאשר מתברר - כפי שאכן התברר לגבי המשיבים במקרה שלפניי - כי מבצע מעשה האלימות טרם החליט אם במסגרת בירור המשפט ייטול על עצמו אחריות משפטית לתוצאות. עובדה בעלת חשיבות מכרעת בנסיבות המקרה שלפניי היא שהאקדח בו עשו המשיבים שימוש בעת תקיפתם של המתלוננים לא הוסגר על-ידם למשטרה, וזו טרם הצליחה לאתרו. החשש שעם שחרורם ישובו המשיבים לאחוז בנשק, שככל הנראה שמור למענם במקום מסתור, הוא חשש כבד וממשי.

הערר מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת, וניתן בזה צו למעצרם של שני המשיבים עד לסיום הדיון במשפטם.