בש"פ 971/09 מגאהד שואמרה נ. מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין.

1.

הבקשה נסבה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.3.2008. גזר הדין ניתן לאחר שהמבקש הורשע- על פי הודאתו- בשורה של עבירות ובכללן גניבת רכב וסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. על פי הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הסכימה המשיבה להגביל עצמה לכך שתעתור להשית על המבקש עונש מאסר של 7 וחצי שנים, כולל הפעלת מאסרים מותנים התלויים נגדו. בית המשפט המחוזי, לאחר שעמד על ריבוי העבירות שביצע המבקש, על חומרתן וחומרת הנסיבות, ולאחר שנתן דעתו לגילו הצעיר של המבקש, להודאתו ולהסדר הטיעון, גזר על המבקש 5 שנות מאסר בפועל. כן הופעלו שני מאסרים מותנים בכך שהמבקש ירצה שנה נוספת במצטבר ובסך הכל 6 שנות מאסר. בסוף פסק הדין העמיד בית המשפט את המבקש על זכותו לערער תוך 45 ימים.

2.

בבקשה לפניי, שהוגשה ביום 29.1.2009, מתבקשת הארכה של המועד להגשת ערעור על גזר הדין עד למועד הגשת הבקשה. לטענת המבקש, פנה לפני תום 45 ימים למפקד האגף בכלא דקל אך ככל הנראה הבקשה שלו לא נשלחה לבית המשפט ולכן הוא שולח אותה שוב. ביום 1.3.2009 התקבלה פנייה נוספת מהמבקש, בה הוא כותב כי לא התאפשר לו לשלוח את הבקשה כי לא ידע אך זה הולך ולא ידע שיש מועד מסוים. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בבדיקה שערכה מול שירות בתי הסוהר, לא נמצא תיעוד על שליחת בקשה כלשהי מטעם המבקש, תיעוד מעין זה גם לא נמצא ביומני בית הכלא דקל בו מצוי המבקש.

3.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא כי ערעור על גזר הדין יש להגיש תוך 45 ימים (סעיף 199 לחוק

סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982). הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). הבקשה הוגשה בחלוף כמעט שנה מיום מתן גזר הדין. אין בבקשה הסבר מניח את הדעת לשיהוי זה. טענת המבקש כי פנה למפקד האגף בכלא דקל נטענה בצורה כללית, ללא ציון מועד הפניה וללא פרטים אחרים שיש בהם כדי להבהיר שהמבקש עשה כל שביכולתו כדי להגיש את הערעור במועד, כך שהשיהוי נעוץ כולו בגורמים שאינם בשליטתו. טענת המבקש אף אינה מתיישבת עם האמור במכתבו

מיום 1.3.2009. הגם שעסקינן בהליך פלילי, בו נקוטה אמת מידה מקילה בהארכות מועד, המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי יש צידוק להאריך את המועד. לבסוף, עיון בגזר הדין מעלה כי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם טובים באופן המטה את הכף לטובת היענות לבקשה. הבקשה נדחית.