בש"פ 9713/08 רחל מוליאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

המבקשת הורשעה בבית משפט השלום בעבירות של תקיפת בן זוג, תקיפת קטין ואיומים. בית משפט השלום גזר על המבקשת עונש של מאסר על תנאי וחייב אותה לחתום על התחייבות כספית. צוין כי אלמלא נסיבותיה האישיות והקשות של המבקשת ובמיוחד מצבה הבריאותי, היה שוקל לגזור עליה עונש מאסר בכליאה. ערעורה לבית המשפט המחוזי נדחה (ביום 28.5.2008). בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במקרה מובהק של ערעור המופנה כלפי קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, הנסמכות על ממצאי מהימנות, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, פרט לחריגים שמקרה זה אינו נמנה עליהם.

2.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 18.11.2008. נטען בה כי המבקשת קיבלה את פסק הדין מידי באת כוחה ביום 10.7.2008. לטענת המבקשת, לאחר מכן היא פנתה לסנגוריה הציבורית לקבל סיוע להגשת בקשה לרשות ערעור, אולם רק ביום 6.10.2008 קיבלה מהסנגוריה הציבורית הודעה כי בקשתה לסיוע סורבה. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה כחצי שנה לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ארבעה חודשים לאחר שפסק הדין התקבל אצל המבקשת ולמעלה מחודש לאחר שסורבה בקשתה לסיוע משפטי. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). המבקשת לא נתנה הסבר ממשי המניח את הדעת לשיהוי המ מוש ך בהגשת ההליך. גם אם המתינה לתשובה מהסנגוריה הציבורית, היה עליה לבקש ארכה בסמוך לאחר קבלת פסק הדין, ולמצער היה עליה לפנות לבית המשפט מיד כשקיבלה מענה מהסנגוריה. לא ניתן כל הסבר להימנעותה מעשות כן. יתרה מכך וזה העיקר בעיני, מעיון בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין בשתי הערכאות נראה, על פני הדברים ולצורך ההליך שלפניי, כי סיכוייה

של הבקשה לרשות ערעור להתקבל הינם נמוכים. נראה על פניו כי אין המדובר

במקרה המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינה הפרטני של המבקשת, והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.