בש"פ 9764/07 אסף ליזם נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' מוניץ), בב"ש 2871/07 מיום 22.10.2007, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר ושני נאשמים נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת"פ 1132/07), המייחס לו עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; עבירת התפרצות לבית מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק (שישה מקרים); עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק (שישה מקרים); עבירת סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וכן סעיף 68 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירת החזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 409 לחוק; עבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק; עבירת החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק; עבירת קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1); וכן עבירת הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 9.9.2007 העורר ושני הנאשמים הנוספים פרצו אל תוך שתי דירות בטבריה וגנבו מתוכם תכשיטים יקרי ערך. כעבור יומיים, פרצו העורר ויתר הנאשמים לעוד ארבעה בתים באיזור טבריה וגנבו מתוכם רכוש מזדמן הכולל תכשיטים יקרי ערך ואף אקדח מסוג ברטה. משהבחין שוטר ברכב חשוד בו נסעו העורר ויתר הנאשמים, הורה להם לעצור אולם העורר ויתר הנאשמים לא שעו לקריאתו, ואף נסעו לעברו בכוונה לדרסו. לאחר שהשוטר קפץ פעמיים הצידה ובכך מנע את דריסתו, המשיכו בנסיעה פראית לכיוון טבריה תוך שהם עוקפים כלי רכב באופן מסוכן, סוטים בין מסלולים ומסכנים כלי רכב אחרים אשר נאלצו לרדת לשוליים. בהמשך המרדף המשטרתי, התנגש רכבם באנדרטה מקומית וכך נעצרו העורר ויתר הנאשמים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 22.10.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי מעיון בתיק המשטרה עולה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להרשעתו של העורר. עוד נקבע כי מתקיימת עילת מעצר מפאת מסוכנותו של העורר לשלום הציבור, זאת הן על בסיס העבירות המיוחסות לו בכתב האישום והן על בסיס עברו הפלילי. לאור זאת הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום להורות על חלופת מעצר שכן אין לתת אמון בעורר כי יקיים את תנאי השחרור.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר מציין בפתח דבריו כי אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר אולם לדבריו היה על בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות לחלופת מעצר. לדידו, בית המשפט קמא שגה בשתי קביעות: האחת, קביעתו המשפטית כי אין לבחון חלופת מעצר כאשר קיימת מסוכנות. השנייה, קביעתו העובדתית כי לעורר הרשעות דומות בעבר. אולם לעורר אין הרשעות פליליות קודמות אלא אך רישום פלילי בבית המשפט לנוער ואף רישום זה אינו דומה לעבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה. לבסוף נטען כי מסוכנות העורר אינה כה חמורה שכן בשעת המרדף היה ישוב מאחור. בנוסף, העורר כלל לא התנגד למעצרו עם תום המרדף, על ידי השוטרים.

מנגד, טוענת המשיבה כי לגבי העורר מתקיימות שתי עילות מעצר, האחת נובעת מעבירות הרכוש שנעשו לאור יום והשנייה נובעת מהנהיגה הפרועה אשר סיכנה חיי אדם על הכביש. עוד מדגישה המשיבה כי אין בעובדת ישיבתו של העורר מאחור בזמן המרדף, כדי לפטור אותו מאחריות לעבירות אשר בוצעו תוך כדי נסיעה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בעניינו של העורר קיימות ראיות לכאורה ועילת מסוכנות. אולם בא-כוחו של העורר טוען כי בית המשפט קמא לא בחן ברצינות חלופת מעצר העשויה לאיין את מסוכנות העורר. בחינת חלופת המעצר מושפעת בוודאי מרמת המסוכנות של העורר העותר לחלופה זו. כפי שציין בית משפט זה בעבר:

בחינתו של בית המשפט את שאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק אם התשובה לשאלה זו חיובית עובר בית המשפט לשלב השני, בו הוא בוחן אם החלופה המסוימת שהוצעה על-ידי הנאשם עשויה לאיין את מסוכנותו (בש"פ 1041/05 ניסנוב נ' מדנית ישראל (לא פורסם) (14.1.2005))

בענייננו בית המשפט המחוזי הכריע כי אין הוא נותן אמון בעורר וזאת לאור אופי האישומים נגדו בכתב האישום וכן לאור עברו הפלילי. על כן בית המשפט המחוזי הסתפק בקביעתו כי אין לתת אמון בעורר כי יעמוד בתנאי חלופת המעצר מבלי לבחון באופן פרטני חלופות מעצר שונות.

נדמה כי השיקול המרכזי אשר הנחה את בית המשפט המחוזי הינו חלקו השני של כתב האישום הכולל בראש וראשונה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. לפנינו התנהלות חמורה ביותר אשר אינה נרתעת מפני המשטרה, מוכנה לסכן חיי אדם בכדי להצליח בהימלטותה כאשר רק תאונת דרכים, אשר בנס לא הסתיימה במחיר בנפש, הביאה לסיומה. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לאור התנהגות זו אין לתת אמון בעורר כי יעמוד בתנאי חלופת מעצר, נוקשים ככל שיהיו. הטענה כי העורר לא היה שותף לנסיעה המסוכנת שכן ישב מאחור, אינה מקובלת עלי. מסכת האירועים אשר קדמה לאותו מרדף מורה כי פעולת ההימלטות היתה משותפת לעורר וליתר הנאשמים, ואינה מוטלת על כתפו של הנהג בלבד (וראו בש"פ 4221/07 גולאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (21.5.2007)).

כמו כן, עיון במרשם הפלילי של העורר מגלה כי ביום 22.3.2005 הורשע העורר בבית משפט לנוער בצפת בין היתר בעבירת תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק וכן בעבירת החזקת נכס חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק על כך הוטלו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. ואילו על פי כתב האישום דנן, שבעה חודשים לאחר תום אותם שנתיים, שב וביצע העורר עבירות רכוש. אף נתון זה, מקשה על מתן אמון בעורר כי יעמוד בתנאי חלופת המעצר.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.