בש"פ 9805/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) אשר הורה ביום 6.11.2008 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר, יליד 1956, היה נשוי במשך 19 שנים (להלן: הנישואים הראשונים ). מנישואים אלה נולדו לעורר שמונה ילדים. בשנת 2001 נישא העורר בשנית (להלן: הנישואים השניים ) וגידל עם אשתו את שני בניה מנישואיה הקודמים, ושתי בנות משותפות: ר'

וילדה נוספת.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בת משפחה; מעשי סדום בבת משפחה; מעשים מגונים בבת משפחה; תקיפת קטין בידי אחראי; תקיפת בן זוג; והדחת קטין לסמים. לפי העובדות המתוארות באישום הראשון שבכתב האישום, במספר הזדמנויות מאז שנת 2007 עשה הנאשם בר', ילידת 2003 הסובלת מעיכוב התפתחותי, מעשים לשם גירויו המיני. בכלל זאת, נהג להכניס את ידו לאיבר מינה, ואת איבר מינו לאיבר מינה. עוד נכתב באישום הראשון כי במספר הזדמנויות בראשית נישואיו השניים, הכה העורר את בניה של אשתו מנישואיה הקודמים. לפי עובדות כתב האישום השני, במהלך השנים עד לגירושיו מאשתו הראשונה, נהג העורר להכות בכוח את אשתו ולתקוף את ילדיו הקטינים. האישום השלישי מייחס לעורר עבירות נגד בתו ח', ילידת שנת 1985 ובתו א', ילידת 1983. לפי העובדות המתוארות באישום, נהג העורר, בין השאר, לגעת בגופה של ח' ולהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, וכן נהג להצמיד גופו לגופה של א' לשם גירויו המיני. עוד נטען כי העורר מכר לבתו ח' סמים. לפי עובדות האישום הרביעי, העורר ביצע מעשה מגונה בכוח בבתו ג', ילידת שנת 1989.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים 2,3 ו-4. בית המשפט התרשם כי קיימות ראיות לכאורה שהמשיב נהג אלימות קשה כלפי ילדיו הקטינים במשך שנים וכן הכה את אשתו לשעבר; כי קיימות ראיות לכאורה כי עבירות אינוס רבות נגד בתו ח'; וכי נשכב על בתו ג' ונגע באזורים אינטימיים של גופה. באשר לאישום הראשון, קבע בית המשפט המחוזי שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ביחס למעשים שביצע בבתו ר', אך לא מצא ראיות ישירות לכך שהעורר הכה את בניה של אשתו הנוכחית מנישואיה הקודמים. בית המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על דבריה של הילדה ר' לחוקרת הילדים, מהם עולה שהעורר החדיר יד לאיבר מינה של ר' וכן את איבר מינו לפיה. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שלילדה יכולת קוגניטיבית נמוכה וכושר תאור מוגבל, אולם התבסס על קביעת הפסיקה לפיה אין לזקוף לחובתם של ילדים את העובדה שאינם יכולים לפרוש סיפור שלם ורצוף ולכן ניתן להיעזר גם בכלים אחרים, כפי שעשתה הפסיכותרפיסטית אשר בדקה את הילדה. בית המשפט המחוזי קרא את התמלילים וצפה בחקירות של הילדה ר', והתרשם כי מדובר בדברים אוטנטיים הנאמרים ספונטאנית כמהלך רגיל של אירועים אשר עברו על הילדה. בית המשפט אף נתן את דעתו לאפשרות שעדותה של הילדה תזדקק לסיוע, ומצא זאת בעדויות האחרות של בנות המשיב.

4.

סנגורו של העורר טוען כי אין די בראיות שהציגה המשיבה באשר לאישום הראשון. לדבריו, יש להטיל ספק רב באמינותה של ר', וזאת בין היתר כיוון שאינה נתמכת על ידי הודעתה של אמה; כיון שסיפרה על מעשי האינוס לכאורה רק במפגש הרביעי עם חוקרת הנוער; כיוון שלא נמצאו ממצאים רפואיים המעידים על מעשים אלו; ונוכח קביעת חוקרת הילדים כי קיים קושי לקבוע את מהימנותה. באשר לאישומים השני, השלישי והרביעי, המתבססים על עדויות ילדיו של העורר מנישואיו הראשונים, טוען הסנגור כי קיים חשש שהם מונעים מרצון לנקום בעורר. הסנגור מצביע, בין השאר, על כך שהילדים לא שיתפו אף אדם במעשים המיוחסים לעורר, גם לא את קצינות המבחן השונות שטיפלו בהם. הסנגור מפנה לכך שאין לעורר עבר פלילי, וגורס כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט מצד העורר, כיוון שאינו נמצא בקשר עם ילדיו מנישואיו הקודמים ולא התערב בהליכי החקירה גם כאשר נחקרה בתו בעת שעדיין שהה בביתו. הסנגור מציע לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית רבו, בו אין ילדים, תחת פיקוח הרב ורעייתו.

5.

המשיבה טוענת כי קיימות עדויות רבות נגד העורר, מהן עולה דמותו כאדם אלים כלפי ילדיו וכלפי אשתו לשעבר. המשיבה מדגישה כי האירועים המיוחסים לעורר נחשפו על ידי פקידת סעד, אשר הבחינה בהתנהגות חריגה של ר', הכוללת תכנים מיניים שאינם מתאימים לגילה ולרקע החרדי ממנו באה. המשיבה טוענת כי אין בסיס לטענת מניע הנקמה מצד ילדיו של העורר מנישואיו הראשונים, וראייה לכך היא שהם לא פנו והתלוננו נגד העורר ביוזמתם, אלא נחקרו בעקבות חוות דעת של פקידת סעד. עוד טוענת המשיבה כי עדותה של ר' מקבלת חיזוקים משמעותיים על ידי עדויות שאר ילדי העורר. נקודה זו מתחזקת, לשיטת המשיבה, נוכח העובדה שאין קשר בין משפחתו של העורר מנישואיו הראשונים למשפחתו מנישואיו השניים.

6.

החלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ודין הערר להדחות.

כתב האישום אשר הוגש נגד העורר מייחס לו עבירות חמורות ביותר כלפי קורבנות חסרי אונים. עדותה של ר' נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי ונמצאה אמינה לכאורה בשלב זה. עליה נוספות עדויותיהם של חלק מילדיו האחרים ואשתו לשעבר של העורר, כולם קורבנותיו, לפי הנטען, מי קורבן אלימות ומי קורבן מיני. צפיתי בקלטת החקירה של ר', והתרשמתי כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר בכתב האישום. מהימנותה ומשקלה של העדות יקבעו על ידי בית המשפט שישמע את הראיות. יוער כי גם אם ישנן בעיות בעדותה של ר', הרי שדי במעשים המיוחסים לעורר כנגד אשתו הראשונה ושאר ילדיו על מנת להצדיק את המשך מעצרו. נוכח אלה אין כל ספק כי המשיבה הציגה תשתית ראייתית לכאורית לאשמת העורר. בשל אופי העבירות המיוחסות לעורר, עילת המעצר בעניינו קמה מתוקף הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו - 1996, ואילו העורר לא הצליח להוכיח כי בעניינו אין החזקה מתקיימת.

ועתה, באשר למסוכנות העורר ואפשרות שחרורו לחלופת מעצר. אין להרבות מילים על חומרתם הברורה והגלויה של המעשים שיוחסו לעורר. לפי המעשים המיוחסים לעורר, אין הוא יכול לשים רסן למאווייו ואין כל דרך להבטיח כי יעשה כן בהמשך. עובדות כתב האישום מתארות בין השאר התפרצויות זעם בלתי מבוקרות, המעידות על אדם בעל נטיות אלימות פרועות ביותר. זאת ביתר שאת מקום בו אלימות זו מנותבת כלפי ילדים רכים בשנים. הבית, המקום בו אמורים להיות קטינים רכים בשנים מוגנים מכל רעה, הפך הוא עבורם לזירה של ניצול, סבל וכאב (ראו: בש"פ 5566/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 17.6.2005)). המסוכנות של העורר אינה מאיימת רק על קורבנותיו בפועל אלא גם על קורבנות פוטנציאלים. כדברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בבש"פ 1696/95 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 19.3.1995): "אדם המואשם במעשים אשר כאלה, שיש - לכאורה - ראיות להוכחתם, הוא מסוכן לילדיו ומסוכן לציבור".

משכך, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר ושלום הציבור מחייב את הישארותו של העורר במעצר.

על כן הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים כנגדו, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי.