בש"פ 9810/09 זיאד חמאד נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ח' כוחן ), אשר קיבל ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מ' דרורי ) והורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו או לתקופה של שישה חודשים, לפי המוקדם.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום, בו מיוחסת לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיפים 64ב ו-64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה ). ביום 22.9.09 עצר כוח משטרה רכב בו נהג העורר ברחוב נחמן מברסלב בעיר יפו. הרכב נעצר בעקבות מידע מודיעיני שהצביע על כך שהעורר מעורב בעבירות מסוימות, שאינן עבירות תעבורה. בזמן שנעצר העורר נדף מפיו ריח של אלכוהול וברכב בו נהג היה בקבוק בירה פתוח כמעט גמור. העורר נלקח לתחנת משטרה, שם הסכים לבצע בדיקת נשיפה לזיהוי אלכוהול באמצעות מכשיר "ינשוף". מן הפלט של בדיקת הינשוף עולה, כי הבדיקה כשלה (כלומר, לא הצליחה לזהות את כמות האלכוהול שבגופו של העורר) מחמת "נפח נשיפה לא מספיק". היינו, כמות האוויר שנשף העורר לא הייתה מספקת לצורך קביעה האם היה בגופו אלכוהול. לעורר הוצע לעבור בדיקת דם לזיהוי אלכוהול. תחילה הסכים העורר, אולם כשנשאל שוב על ידי החובש המחוזי האם מסכים הוא לבדיקת הדם סירב לעבור אותה. העורר ביקש להגיע לבית חולים מחמת כאבים שחש, לטענתו, בבטנו עקב מכות שקיבל מהשוטרים בזמן שנעצר. העורר פונה לבית החולים איכילוב, שם נבדק ונמצא כי לא נגרמו לו חבלות. בהמשך היום נחקר העורר במשטרה, שם טען כי סירב לעבור בדיקת דם כל עוד לא יינתן לו להיוועץ עם עורך דין. באותו היום נפסל רישיונו של העורר על ידי קצין משטרה בפסילה מינהלית לתקופה של 30 ימים, וזאת לפי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה. ביום 12.10.09 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לפסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בהתאם לסעיף 47(ט) לפקודת התעבורה. בית המשפט דחה את הבקשה, וזאת מן הטעמים הבאים: מכך שהעורר ביצע בדיקת נשיפה עולה שהוא לא חשש מביצוע בדיקה לגילוי אלכוהול; הרכב של העורר נעצר עקב חשד לביצוע עבירות אחרות ולא עבירות תעבורה; למעשה, לא סירב העורר לבצע את בדיקת הדם, אלא דרש שתינתן לו קודם לכן אפשרות להיוועץ עם עורך דין. בית המשפט קבע, כי לאור הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 4.5.06)), דרישה של חשוד להתייעץ עם עורך דין לפני החלטה האם ליתן דגימת דם לשם ביצוע בדיקה לזיהוי אלכוהול אינה נחשבת לסירוב להיבדק לפי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה.

3.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כבוד השופטת ח' כוחן ) קיבל את הערר. בית המשפט קבע, כי מהסכמתו של העורר לבצע בדיקת נשיפה לא ניתן ללמוד שהוא לא חשש מבדיקה לזיהוי אלכוהול. זאת, שכן מפלט הבדיקה עולה שהסיבה לכישלונה היא שהעורר לא נשף כמות מספקת של אויר. עובדה זו בפני עצמה, קבע בית המשפט, נחשבת על פי הפסיקה לסירוב להיבדק. עוד קבע בית המשפט, כי נסיבות מעצרו של העורר אינן רלוונטיות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי שגה בית משפט השלום כשקבע כי לחשוד יש זכות להיוועץ עם עורך דין טרם ביצוע בדיקת דם לגילוי אלכוהול. בית המשפט קיבל אפוא את הערר והורה על פסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום משפטו, וזאת לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים. על מנת שלא לפגוע בפרנסתו של העורר, העובד ברחיצת רכבים, סייג בית המשפט את הפסילה וקבע, כי העורר יהיה רשאי לנהוג בתוך מתחם של מתקן לרחיצת רכבים אם ימציא כתובת של בית עסק בו הוא עובד.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי.

4.

דין הערר להידחות. סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה מקנה לבית המשפט סמכות, בתנאים מסוימים, להאריך פסילה של רישיון הנהיגה עליה הורה קצין המשטרה. הפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף זה מותנית בהתקיימותם של שני תנאים: ראיות לכאורה לביצוע העבירה ומסוכנות הנשקפת לציבור מנהיגתו של הנאשם (ראו, בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.06), וההפניות שם). במקרה דנא, השאלה שבמחלוקת היא האם קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביצוע העבירה של נהיגה בשכרות. סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה קובע, כי שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב ליתן דגימה של אוויר נשוף, לשם בדיקה האם קיים בגופו אלכוהול ומה ריכוזו. סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה קובע, כי בנסיבות מסוימות רשאי שוטר לדרוש מנוהג רכב מתן דגימת שתן או דם. לפי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, אם סירב הנוהג ברכב לדרישת השוטר ליתן דגימה יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. כאשר נדרשת התביעה להראות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות עומדות בפניה אפוא שתי אפשרויות חלופיות: האחת, להציג ראיות לכאורה לכך שהנאשם נהג בהיותו שיכור, כהגדרתו של מונח זה בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה; השנייה, להביא ראיות לכאורה לכך שהנאשם סירב ליתן דגימה, בנסיבות שבהן, על פי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה יש לראותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות.

5.

במקרה דנא, קיימות ראיות לכאורה ולוּ על פי החלופה השנייה. על כן, אין צורך להתייחס לאפשרות הראשונה. כאמור, מפלט בדיקת הינשוף עולה, כי הבדיקה נכשלה בשל כך שהעורר לא נשף כמות אוויר מספקת. עובדה מחשידה זו די בה, לפחות בשלב הנוכחי, כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית לסירוב להיבדק לפי סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה (בש"פ 6812/07 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (לא פורסם, 5.9.07)). משזו מסקנתי, פטור אני מלהכריע בשאלה האם סירובו של העורר לעבור בדיקת דם נחשב לכאורה לסירוב ליתן דגימה. כמו כן, אין אני נדרש להביע עמדה בשאלה האם קיימת לחשוד זכות להיוועץ עם עורך דין בטרם יחליט אם להיענות לדרישה ליתן דגימת דם לשם ביצוע בדיקה לזיהוי אלכוהול.

6.

הערר נדחה.