בש"פ 6812/07 לירן ברק כהן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון), לפיה נותרה על כנה הפסילה המנהלית של רישיון העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תנועה חמורות לרבות נהיגה בשכרות ובקלות ראש. על פי עובדות כתב האישום ביום 19.5.07 נעצר העורר במהלך נסיעתו לבדיקה שגרתית על ידי המשטרה. לשאלת השוטרים אם שתה משקאות משכרים, השיב כי שתה כוס של וודקה רד בול. השוטרים ביקשו מהעורר לנשוף למכשיר ה"ינשוף", שבודק את רמת האלכוהול בדם, אולם כמות האוויר שנשף למכשיר לא הייתה מספקת, ועל כן לא ניתן היה לקבל באמצעותו ממצאים. משביקשו השוטרים לערוך לו בדיקת דם, הוא סרב, ומשכך הוא עוכב והובא לתחנת המשטרה, עד ששוחרר בערבות על ידי אשתו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה לפסילתו של העורר מלהחזיק ברישיון עד לגמר בירור דינו. בית המשפט לתעבורה בתל אביב (כבוד השופטת נ' פראג לבוא) מצא כי קימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וכי מסוכנותו של העורר נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומהרשעותיו הקודמות בתחום התחבורה. לאור האמור, נפסל רישיונו של העורר עד לתום ההליכים נגדו לתקופה של שנה.

3.

ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) התקבל חלקית, באופן שהפסילה המנהלית תישאר על כנה עד לתום ההליכים נגדו לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים. בית המשפט המחוזי קבע כי מכשיר ה"ינשוף" הוא בעל תוקף חוקי מכוח סעיף 64(ב)(א1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ). עוד נקבע, כי מנסיבות העניין עולה כי העורר לא נשף כמות אוויר מספקת לביצוע הבדיקה ומשכך יש לראות בו כמי שמסרב להיבדק, דבר שמקים עליו על פי דין חזקה לנהיגה בשכרות, ומכאן גם צומחת מסוכנותו. לכך נוסף עברו הפלילי העשיר של העורר בתחום התעבורה - על אף שהינו נהג צעיר יחסית כבר הספיק לצבור 21 הרשעות קודמות. לאור האמור, הותיר, אפוא, בית המשפט את פסילת הרישון על כנה, אך בהתחשב בנסיבות, קבע שתקופתה לא תעלה על שישה חודשים.

4.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. לטענת העורר, כמות האוויר שנשף למכשיר ה"ינשוף" לא היתה מספקת, הואיל והוא חולה אסטמה ואין ביכולתו לנשוף כמויות גדולות של אוויר. מכל מקום, הוא טוען כי המכשיר לא היה בעל תוקף חוקי במועד בו הוא נבדק. את סירובו לעבור בדיקת דם מסביר העורר בפחדו ממחטים בשל התופעה של מחזור מחטים מבתי החולים. לאור האמור טוען העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. באשר למסוכנות הצומחת ממנו, טוען העורר כי לאור הפגמים הרבים שנפלו בבדיקה ואי חוקיותו של המכשיר, כתב האישום שהוגש נגדו אינו מגלה כל עבירה, ולפיכך לא ניתן לומר כי הוא מסוכן. על כן מבקש העורר להורות על ביטול הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש. בדיון שהתקיים בפניי, ביקש בא כוח העורר לדחות את הדיון, על מנת שיוכל להגיש מסמכים, לרבות חוות דעת, באשר לשאלת חוקיותו של מכשיר ה"ינשוף".

5.

לטענת המשיבה, לשוטרים קיימת סמכות מכוח החוק לעצור נהגים לביקורת שיגרתית ולדרוש מהם להיבדק במכונת ה"ינשוף". לטענתה, בנסיבות העניין, לפיהן הודה העורר בשתיית כוסית וודקה רד בול, קם חשד סביר באשר לשכרותו, ועל כן השוטרים היו רשאים להורות על נטילה של דגימת דם. משסרב העורר לבצע את הבדיקות האמורות, קמה נגדו חזקה לנהיגה בשכרות.

6.

לאחר שקראתי את החלטות הערכאות דלמטה ואת כתב הערר והאזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, איני מוצאת להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. בשעה שדן בית המשפט בבקשה להארכת פסילתו של רשיון נהיגה עד לתום ההליכים, עליו

לבחון קיומם של שני תנאים עיקריים: ראיות לכאורה להרשעת הנהג ומסוכנות (ראו למשל: בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.11.06)).

7.

סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה מקים סמכות לשוטר לדרוש מנהג דגימה של אוויר הנשוף מפיו לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול. סירובו של נהג לבצע בדיקה כאמור מקים נגדו חזקה שנהג בשכרות, וזאת מכוח סעיף 64ד לפקודת התעבורה. העובדה כי העורר נשף כמות שאינה מספקת למכשיר ה"ינשוף", שבעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של העורר להיבדק. העורר טוען כי לא כך הדבר, הואיל ומחלת האסטמה ממנה הוא סובל היא שגרמה לכשלון הבדיקה. דומה כי הטענות בדבר מחלתו של העורר, השפעתה על יכולת הנשיפה שלו והמסמכים שצירף בעניין, ראוי להן שיתבררו בערכאה הדיונית האמונה על בירור הראיות לעומקן. בשלב זה, נדרשים אנו אך לבדיקתן הלכאורית של הראיות, ואני סבורה כי טענותיה של המשיבה בדבר סירובו של העורר עומדות ברף זה. אציין כי הטענות המשפטיות והעובדתיות שמעלה בא כוח העורר נגד מכשיר הינשוף, המתבססות לטענתו על חוות דעת מקצועית, אותה ביקש להגיש לראשונה בפניי, אכן ראויות לבירור מעמיק ויסודי. יחד עם זאת, מקומו של הדיון בעניין הוא בערכאה הדיונית הדנה בתיק העיקרי, ובפניה ראוי שהעורר ישטח את טענותיו.

מכל מקום, נראה כי מצב הדברים, לרבות הודאתו של העורר בשתיית כוס וודקה רד בול וסירובו הלכאורי להיבדק על ידי מכשיר ה"ינשוף", עורר בשוטרים חשד סביר כי הוא שיכור. בנסיבות אלו, קמה לשוטרים הסמכות לדרוש מהעורר ליתן דגימת דם. את סירובו לעשות כן, תירץ העורר בפחדו ממחטים מזוהמים. אני סבורה כי מדובר בטענה בעלמא שאין בכוחה להצדיק את סירובו שמקים, בצוותא עם סירובו להיבדק על ידי מכשיר הינשוף ובאופן עצמאי, את החזקה כי נהג בשכרות. משכך, הרי שקיימות נגד העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

8.

מסוכנותו של העורר נלמדת, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות האירוע הספציפי גם יחד (ראו למשל: בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.99) ; בש"פ 7399/07 לחמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.00)). העורר,

אשר מחזיק ברשיון נהיגה משנת 1991, צבר לחובתו 21 הרשעות קודמות, לרבות חציית צומת ברמזור אדום ואי ציות לתמרורים. בכך, כמו גם בהתנהגותו באירועים המיוחסים לו בכתב האישום, יש כדי להעיד על זלזול בחוקי התעבורה. הדבר מצמיח, אפוא, את מסוכנותו של העורר שאינה ניתנת לאיון, אלא אך בשלילת יכולתו לנהוג ברכב מנועי.

לאור האמור, אני דוחה את הערר. החלטתו של בית המשפט קמא נשארת על כנה.