בש"פ 6431/10 זיו מרמלשטיין נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט לתעבורה בתל אביב יפו, מייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3) ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) וסעיף 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.4.10 עוכב העורר לבדיקה על ידי משטרת התנועה, לאחר שהתעורר חשד כי נהג ברכבו כשהוא בגילופין. העורר, כך נטען, הכשיל את בדיקת הנשיפה שנערכה לו וסירב למסור דגימת דם. יום לאחר מכן, נפסל רישיון הנהיגה של העורר על ידי קצינת משטרה לתקופה של 30 יום, עד לתאריך 24.5.10. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להאריך את משך הפסילה שהוטלה על העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.

בית המשפט לתעבורה (כב' השופט בדימוס י' גרטי ) נעתר לבקשה, וקצב את משך הפסילה לתקופה של 8 חודשים. בהחלטה נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, וביניהן, אינדיקציה לשתיית אלכוהול שעלתה בבדיקות שבוצעו לעורר במחסום המשטרתי שבו עוכב; הודאת העורר במשטרה כי שתה בקבוק בירה כשלוש שעות וחצי עובר לעיכובו לבדיקה; העובדה שהעורר הכשיל את בדיקות הנשיפה על אף שתוצאותיו של מעשה זה הוסברו לו; וכן סירובו של העורר כי תערך לו בדיקת דם, המבססת חזקה לפיה העורר נהג בשכרות, נוכח הוראת סעיף 64ד(א) לפקודה. יצוין, כי בית המשפט לא קיבל את תצהירו של העורר מיום 7.6.10 בו העלה האחרון טענות שונות באשר להשתלשלות האירועים, נוכח כך שתצהיר זה הוגש באיחור, לא הועבר מבעוד מועד לידי המשיבה ולא נכלל בתיק החקירה; ומשסבר בית המשפט כי ההליך הנידון בפניו – בגדרו מוכרעת שאלת קיומן של ראיות לכאורה בלבד – איננו ההליך המתאים להכריע בשאלת מהימנות גרסתו של העורר בסוגיה זו. טענת העורר לפיה בדיקת הנשיפה לא צלחה בשל בעיה רפואית ממנה הוא סובל – נדחתה; וכך עלה גם בגורל טענת העורר שלפיה משמעות סירובו למסור בדיקת דם לא הוסברה לו במחסום אלא רק מאוחר יותר, במהלך חקירתו בתחנת המשטרה. עוד נקבע, כי על אף שבעת שהוחזק בתחנת המשטרה חזר בו העורר מסירובו והסכים למסור בדיקת דם אין לראות בסירובה של החוקרת להיענות לבקשתו זו כמשמיט את הבסיס לאישום וממילא, אין לעורר זכות קנויה להכתיב למשטרה את שעת הבדיקה. עוד צוין בהקשר זה, כי מנקודת הזמן בה סירב העורר לערוך בדיקת דם ועד שחזר בו מסירוב זה חלפו למעלה משעתיים, וניתן להניח כי במהלך פרק זמן זה חל שינוי באחוז האלכוהול בדמו של העורר. בנוסף, ביצוע בדיקה בשלב זה היה כרוך בהטלתן של הוצאות מיותרות על המשטרה. בהמשך נקבע, כי מן העורר נשקפת מסוכנות הנלמדת הן מן העבירה שיוחסה לו והן מעברו התעבורתי המכביד. כפי שנפסק, זה האחרון מלמד, לכאורה, כי העורר אינו מציית לחוקי התנועה.

3.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם הערר נדחה. בית המשפט (כב' השופטת י' אמסטרדם ) אימץ את הקביעה שלפיה העורר הכשיל באופן מכוון את בדיקת הנשיפה, ומשכך, יש לראות אותו כמי שסירב לבצעה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהעורר חזר בו מסירובו לביצוע בדיקת דם בחלוף שעתיים איננה מאיינת את הסירוב והעורר אינו זכאי להכתיב למשטרה את מועד הבדיקה, לא כל שכן, כאשר הדבר מביא להוצאות כספיות נוספות. עוד ציין בית המשפט כי עצם העובדה שהעורר לא ביצע בדיקה עצמאית במעבדה מורשית לאחר שבקשתו לערוך בדיקת דם בתחנת המשטרה נדחתה – מדברת בעד עצמה. בהמשך נקבע, כי על אף הפגיעה האפשרית בעורר ובמשפחתו התלויה בו בעטייה של הפסילה, המסוכנות הנשקפת ממנו ברורה. בהמשך נדחתה טענת העורר לפיה המשיבה הפלתה אותו לרעה כאשר דרשה את המשך פסילתו בעוד שבעניינו של נהג אחר, אשר לטענת העורר, נמצאה בבדיקתו כמות אלכוהול גבוהה מהמותר, סירבה לבקשתו כי יופקד רישיונו.

מכאן הערר שלפניי.

4.

בגדרי הערר ובדיון בעל-פה, השיג העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. בין היתר הוא טוען, כי למרות שבאחת הבדיקות נמצאה אינדיקציה לשתיית אלכוהול בגופו, תוצאות הבדיקות שנערכו לו היו ברובן תקינות, הופעתו הייתה מסודרת ותגובותיו ענייניות. עוד טוען העורר, כי השתלשלות האירועים כפי שהוצגה על ידי המשיבה בתיק החקירה – איננה מדויקת. לצורך ביסוס טענה זו צירף העורר את התצהיר שאותו ביקש להגיש לבית המשפט המחוזי, ובגדרו הוא טוען, כזכור, כי משמעות סירובו הובהרה לו, לראשונה, רק בעת החקירה בתחנת המשטרה ומיד לאחר מתן הסבר זה, הוא חזר בו מסירובו. על רקע זה מוסיף הוא, כי לא קמה בעניינו החזקה לפיה סירובו שקול לנהיגה בשכרות. העורר מוסיף ומשיג על כך שהמשטרה סירבה לאפשר לו להיבדק לאחר שביקש לעשות כן. לטענתו, ניתן היה לגלות ממצאים רלוונטיים גם בבדיקה המבוצעת לאחר כשעתיים. עוד הוא טוען, כי נוכח קיומה של מחלוקת עובדתית בעניין סירובו, אשר ראוי כי תתברר בעת שמיעת הראיות, אין מקום להותיר את הפסילה על כנה. בנוסף לאלה, חוזר העורר על טענתו בדבר אכיפה בררנית מצידה של המשיבה; וכן הוא טוען כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות לציבור, מאחר שעברו התעבורתי כולל, בעיקרו של דבר, עבירות שבוצעו לפני למעלה מ-10 שנים; ובשנים האחרונות נרשמו לו שני דוחות בלבד בגין שימוש בטלפון בזמן נהיגה ונהיגה במהירות מופרזת. עוד הדגיש העורר את נסיבותיו האישיות ואת הפגיעה במשפחתו, המצדיקות, לטענתו, ביטול המשך הפסילה. מכל מקום, להשקפתו, אין הצדקה לפסילת רישיונו מעבר לתקופה של שישה חודשים, שהיא תקופת הפסילה "הרגילה" לפי סעיף 50(ב) לפקודה. לחלופין, מבקש העורר כי פסילת הרישיון שלו תסויג, כך שיתאפשר לו לנהוג ברכב דו אופני של 125 סמ"ק.

5.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטותיהן של הערכאות דלמטה, וטוענת, כי כבר בבדיקה שנערכה לעורר במחסום המשטרתי הוסברה לו משמעות הכשלת הבדיקות. עוד היא טוענת, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, וביניהן, קיומן של מספר אינדקציות להיות העורר שיכור, בין היתר, הכשלה מכוונת של הבדיקות ואי הליכה בקו ישר.

6.

דין הערר להדחות. כערכאות שקדמו לי אף אני סבור כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לו. מהודעות השוטרים שעיכבו את העורר לבדיקה עולה כי כאשר עוכב העורר במחסום נדף מפיו ריח חזק של אלכוהול ובמכשיר הנשיפון עלתה אינדיקציה לקיום אלכוהול בגופו (דו"ח פעולה מיום 24.4.2010). בדיקת הנשיפה שנערכה לעורר כשלה, וממזכר של מפעיל "הינשוף" הדר פישל מיום 24.4.2010 עולה, לכאורה, כי העורר הוא שהכשיל אותן, על אף שמשמעותה של הכשלה זו הוסברה לו. כפי שנקבע לא אחת, הכשלתה של בדיקת נשיפה – למשל, על דרך של אי-נשיפה מספקת למכשיר – נתפסת, לכאורה, כסירובו של החשוד או הנאשם להיבדק (והשוו: בש"פ 6812/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.07). בהמשך, בבדיקת מאפיינים שנערכה לו, לא הלך העורר כראוי בקו ישר על אף שיתר המאפיינים והביצועים בטופס הרלוונטי היו תקינים. לכך יש להוסיף, כי עוד בשלב עיכובו במחסום המשטרתי הודה העורר בכך ששתה בקבוק בירה ובחקירה שנערכה לו בהמשך ציין העורר כי שתה בקבוק בירה כשלוש שעות וחצי עובר לבדיקה (עמ' 2-1 לחקירה מיום 24.4.2010). טענת העורר לפיה משמעותו של סירובו למסור דגימת דם הוסברה לו רק בשלב מאוחר עומדת בסתירה לחומר הראיות הלכאורי, ממנו עולה תמונה הפוכה (סעיף 8 לדו"ח פעולה מס' 61206 מיום 24.4.2010). מכל מקום, בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אין בדעתי לקבוע מסמרות באשר למהימנותה של גרסה זו. כאמור, את תצהירו בעניין זה הגיש העורר בשיהוי ניכר, והערכאות דלמטה החליטו שלא לקבלו. כל שניתן לומר הוא, כי בשלב זה קיימות ראיות לכאוריות נגד העורר שלא הופרכו וכי טענותיו של העורר אינן פוגעות בעוצמתן של ראיות אלה. אוסיף ואומר, כי בגדרי ההליך הנוכחי אין אני נדרש להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לאפשרות קיום הבדיקה כשעתיים לאחר סירוב העורר לבדיקה ובאשר לאפקטיביות של בדיקה כזו, ושאלה זו תוכרע בידי בית המשפט אשר ידון בהליך העיקרי. לעת הזו, די בראיות שהוצגו בפניי, על מנת להקים תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישום המיוחס לעורר. טענת העורר בדבר אכיפה בררנית בעניינו – נטענה ללא תשתית עובדתית מספקת, והיא נשענת על מקרה אחד ויחיד שמכלול נסיבותיו לא הובאו לפניי. אין בידי אפוא לקבלה.

7.

המסוכנות הנשקפת מן העורר היא, לדעתי ברורה. העבירה המיוחסת לו

– נהיגה בשכרות – מסכנת את המשתמשים בכביש ואם מצרפים לכך את עברו התעבורתי, הכולל 19 הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות שיש בהן כדי לסכן לא רק את העורר אלא גם אחרים, המסקנה בדבר קיומה של עילת פסילה בעניינו ברורה. בצד האמור, לאחר שבחנתי את כלל הנתונים הצריכים לעניין, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקצר את משך הפסילה שהוטלה על העורר משמונה חודשים לשישה חודשים. על פי הוראת סעיף 50(ב) לפקודה, אם חלפו שישה חודשים מיום פסילת הרישיון וטרם ניתן פסק דין בעניינו של הנאשם, בטלה הפסילה אלא אם הורה בית המשפט אחרת. משמעות הדבר היא כי בהעדר הוראה אחרת, התקופה שנקצבה על-ידי המחוקק לפסילת רישיון היא שישה חודשים ובתום פרק זמן זה, ובמידה והמדינה סבורה כי יש צורך בהארכת משך הפסילה, עליה לשוב ולפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט, אשר יכריע בה לאחר איזון בין אינטרס הציבור בהרחקת הנאשם מן הכביש לבין אינטרס הנאשם, תוך מתן משקל הולם לחלוף הזמן (בש"פ 6085/10 בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

30.08.2010 ); בש"פ 8514/05 צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2005); בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 812, 815 (2000)). בנסיבות העניין, ונוכח כך שמן הדיון על-פה עלה, כי טרם נקבע תאריך לדיון בתיק העיקרי, יקוצר משך הפסילה לתקופה של ששה חודשים. ככל שעד לתום תקופה זו לא יגיע ההליך לסיומו, והמדינה תראה בכך צורך, היא תוכל לשוב ולפנות בבקשה להארכת תקופת הפסילה.

בכפוף לסייג אחרון זה, הערר נדחה.