ע"פ 6901/07 אופיר סבא נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) מיום 23.7.07 בב"ש 21129/07, במסגרתה נדחתה בקשת המערער כי יוארך המועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו על-ידי בית המשפט לתעבורה באילת.

1.

המערער הורשע ביום 13.2.07 על-ידי בית המשפט לתעבורה באילת בעבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שהודה כי נמצא בדמו ריכוז גבוה מן המותר של אלכוהול (תיק 1225/07). בית המשפט לתעבורה הטיל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 20 חודשים, תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתם, וכן פסילה על-תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים.

2.

ביום 31.5.07 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את בקשתו. בהחלטתו, הדגיש בית המשפט כי המערער הורשע על-פי הודאתו וכי הוא איחר תקופה של כחודשיים ימים בהגשת הערעור, וציין כי העובדה שהמערער נחשף למצב משפטי שלא היה ידוע לו בעת שניהל את משפטו לא יכולה כשלעצמה להוות עילה למתן אורכה להגשת ערעור, שכן נימוק זה עלול להביא להצפת בתי המשפט בבקשות של נאשמים שינסו להשיג בדרך זו תוצאה עונשית אחרת מזו שהושתה עליהם. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח בפניו כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא המחייב את ביטול פסק הדין, וכי אף טענת המערער כי כתב האישום שהוגש נגדו לא גילה אשמה בשל העדרה של הוראת תקנה 169ד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, דינה להידחות שכן די היה בכך שכתב האישום הכיל את הוראת תקנה 169ב.

מעבר לכך, קבע בית המשפט כי גם לגופו של עניין המערער לא הוכיח סיכויים להצליח בערעורו באופן שעשוי להצדיק היעתרות לבקשתו: הוא העלה טענות מקדמיות הנוגעות למכשיר ה"ינשוף" הבודק את רמת האלכוהול בדם, אך כמו במקרים אחרים, גם במקרה הנוכחי לא נסתרה חזקת תקינותו של המכשיר. מכאן, כי אין בידי המערער נסיבות או טענות משפטיות שלא היו ידועות לו ושלא ניתן היה להעלותן בפני בית המשפט קמא, והעובדה כי בדיעבד הוא מבקש להשיג תוצאה אחרת מזו שהושגה אינה יכולה לקבל לגיטימציה בדרך של קבלת בקשתו להארכת מועד. לאור כל האמור, ובפרט נוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה והעדר סיכוי של ממש להצליח בערעור, דחה בית המשפט את הבקשה.

3.

על כך הערעור שבפניי, בו מעלה המערער שלל טענות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, שאלו הן המרכזיות מביניהן: ראשית, טוען הוא כי בית המשפט התעלם מהעובדה כי הוא לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין בפני בית המשפט לתעבורה, אף שזהו גורם משמעותי המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. שנית, נטען כי במועד הדיון לא היה המערער מודע לעובדה כי מכשיר הנשיפה ("ינשוף") שעל בסיס ממצאיו נקבע ריכוז האלכוהול בדמו לא היה חוקי בשל העדר אישור של שר התחבורה לשימוש במכשיר ובשל העובדה כי לא נערכה למכשיר בדיקת כיול בהתאם לנדרש בתקנות. מכאן, כי האישום שיוחס לו כלל לא היווה עבירה ועל כן לא ניתן היה להרשיעו. שלישית, טוען המערער כי בעניין תקינות המכשיר חל לאחרונה שינוי פסיקתי וכי בכוונתו להגיש במסגרת הערעור חוות-דעת מומחה לגבי אמינותו של מכשיר הנשיפה, וכי גם באלו היה כדי להצדיק היעתרות לבקשתו להארכת מועד. על רקע נימוקים אלו, מבקש המערער - לצד בקשתו בעניין הארכת המועד - להורות גם על עיכוב ביצוע עונש הפסילה שהושת עליו עד להכרעה בערעור.

4.

עמדת המדינה הינה כי אין מקום לקבל את הערעור. בדיון לפניי, הדגישה באת-כוח המדינה את האיחור הניכר שבו הוגשה בקשתו של המערער להארכת מועד וציינה כי למעשה מקופלת בערעור גם בקשה של המערער לחזור בו מהודאתו בביצוע העבירה, אף שבפועל לא מתקיימות בעניינו אמות-המידה שנקבעו בעניין זה. בנוסף, שללה באת-כוח המדינה את טענת המערער בדבר קיומה של הלכה חדשה בסוגית תקינותו ומהימנותו של מכשיר הנשיפה וציינה כי מדובר בטענה משפטית בלבד, אשר טרם התבררה, וכי מכל מקום, סיכויי הערעור הינם קלושים, בין היתר לאור העובדה כי עיקר הטענות המועלות על-ידי המערער הינן טענות מקדמיות שאין מקומן להתברר בפני ערכאת הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ולאחר ששקלתי את הטיעונים שפרשו הצדדים בדיון לפניי הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. שאלת היותו של נאשם מיוצג בידי עורך-דין היא אמנם אחד מן השיקולים הנשקלים במסגרת ההחלטה ליתן הארכת מועד להגשת ערעור, ואולם ברי כי אין זה שיקול בודד. בענייננו, המערער לא הביא כל הסבר משמעותי לחוסר יכולתו לשכור לעצמו ייצוג משפטי, ככל שהוא היה מעוניין בכך, ומכל מקום הוא לא סיפק לטעמי הסבר מניח את הדעת לאיחור הניכר שחל בהגשת בקשתו להארכת מועד. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור אמנם גבוהים כטענתו. המערער הודה בעבירה שבה הורשע ומכאן כי על מנת להצליח בערעור נדרש הוא לשכנע את בית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודאתו. כידוע, העמדה שנקבעה בפסיקה בנושא זה הינה כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך משפטו רק בנסיבות חריגות, וזאת בפרט כאשר הדבר מתבקש לאחר גזירת הדין - בשלב הערעור (ראו לדוגמה: ע"פ 3991/03 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05); ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.3.07)). לא שוכנעתי כי נסיבות חריגות כנדרש אמנם מתקיימות במקרה הנוכחי. משכך, אף אם יש ממש בטענתו של המערער בדבר פגמים שנפלו לכאורה בבדיקת הנשיפה שנערכה לו, הרי שמשהודה במיוחס לו ומשנראה כי על-פניו לא נפל בהודייתו פגם שעשוי להצדיק להתיר לו לחזור בו ממנה, לא יכולה טענה זו להיות בעלת נפקות ממשית. מקובלת עלי גם טענת באת-כוח המדינה כי לא ניתן לומר שנפסקה בסוגיה המועלית בערעור הלכה חדשה, כך שגם עניין זה לא יכול להוות, לעת הזו, נימוק למתן אורכה להגשת הערעור, ואני אף רואה טעם בחשש שהעלה בית המשפט המחוזי מפני הצפת בתי המשפט בבקשות להארכות מועד להגשת ערעור שיגישו נאשמים אשר יטענו בדיעבד כי נתגלה להם מצב משפטי שלא היה ערים לו בעת שהתנהל משפטם. על בסיס כל אלו, אני סבורה כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המערער להארכת מועד.

בשולי הדברים אזכיר כי בהחלטה בעניין דומה ציינתי לאחרונה כי טענותיו של בא-כוח המערער בדבר מהימנותו וחוקיותו של מכשיר הנשיפה, אשר נתמכות לטענתו בחוות-דעת מקצועית שטרם התאפשר לו להגיש, ראויות בעיני לבירור מעמיק ויסודי (ראו: בש"פ 6812/07 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 5.9.07)). ואולם, כפי שגם אמרתי שם, בירור זה ראוי שייערך על-ידי הערכאה הדיונית ואין מקומו בשלב הערעור או בהליכים אגביים להליך העיקרי.

אשר על כן, הערעור נדחה. משכך, מתייתר הצורך להכריע בבקשתו של המערער לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו עד למתן הכרעה בערעור.