רע"פ 7511/08 סולומון קולין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (ת 15461/06) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 24.9.2006 בשעת לילה מאוחרת, נהג המבקש ברכבו כאשר בבדיקת נשיפה שנערכה לו על ידי המשטרה התוצאה הייתה 685 מיליגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, וזאת מעל למידה המותרת בחוק.

ביום 18.1.2007 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ח' אביטל ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת על פי הודאתו, וביום 29.10.2007 גזר עליו פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 15 חודשים בקיזוז חודש פסילה מנהלית, 12 חודשי פסילה על תנאי למשך ארבעה עשר חודשים, 150 שעות שירות לתועלת הציבור וכן קנס בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט נמנע מהטלת עונש מאסר על תנאי על המבקש בהתחשב בעברו התעבורתי הנקי.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40746/07). את ערעורו מיקד המבקש בטענות כנגד אמינות מכשיר הינשוף והבעייתיות בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) לרבות העובדה שהן לא מגדירות מהו משקה משכר ומהי המידה המינימאלית המותרת של אלכוהול בליטר אויר נשוף, וביקש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו בבית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא השופט ע' חבש ) דחה בפסק דינו מיום 29.7.2008 את ערעורו של המבקש בקובעו כי לא הוצגו בפניו נימוקים חריגים המקנים למבקש אפשרות לחזור בו מהודאתו כמצוות סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) והפסיקה הענפה שבאה בעקבותיו, שכן המבקש היה מיוצג בבית משפט השלום ואילו האמין בחפותו, היה עליו לטעון כן בבית משפט קמא, או אז היה בית המשפט בוחן את הדברים לדיוקם, בתוקף תפקידו כערכאה דיונית. משלא נתאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו, קבע בית המשפט כי אין מקום להעלאת שאר טענותיו בהליך הערעור, לרבות הטענה בדבר תקינות מכשיר הינשוף וטענותיו לעניין הבעייתיות בתקנות התעבורה, לא כל שכן התייחסות לגופן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגרסתה המתוקנת, בגדרה טוען המבקש כי הולעט במידע כוזב על ידי כל הגורמים המשפטיים המעורבים, לרבות סנגורו, להאמין שמי שנתפס נוהג ומכשיר נשיפה פלוני קבע כי בריאותיו אלכוהול בשיעור פלוני, הרי הוא בחזקת מורשע, חזקה שאין עליה כל הרהור או ערעור, וכי אם לא יודה צפוי לכך שיחמירו בעונשו. על כן, לדידו של המבקש, הודאתו הושגה ללא המינימום ההכרחי של גמירות דעת והיה על בית המשפט לדחות אותה. המבקש מוסיף וטוען ארוכות כנגד אמינות מכשיר הינשוף וכנגד תקינות הליך עריכת בדיקת הנשיפה ותקינות תקנות התעבורה.

יצוין כי בגרסתה הראשונה של בקשת רשות הערעור הופיעו התבטאויות שראוי היה שלא להעלותם, אולם אף לאחר תיקונה, נוסחה של הבקשה אינו הולם את השיח המשפטי וטוב היה עושה בא כוח המבקש לו היה נמנע מניסוחיו הבוטים אלו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי לגופו של עניין, שכן לא ניתן כל נימוק לכך שיש לתת למבקש את האפשרות לחזור בו מהודייתו וכן במישור העובדתי הרי שלא הוצגה ראיה התומכת בטענתו בדבר כשל בייצוג. זאת ועוד, לעניין תקינותו של מכשיר הינשוף, טוענת המשיבה כי מדובר בסוגיות עובדתיות שהמקום להעלותן הוא בפני הערכאה הדיונית אשר ביכולתה לחקור עדים ולבחון ראיות, ומשלא עשה כן המבקש, אין בידו לטעון טענות אלו לראשונה בבקשה לרשות ערעור. בעניין זה אף מציינת המשיבה כי חומר הראיות בדבר שכרותו של המבקש נתמך גם מההתרשמות הכללית של השוטרים שבדקו אותו בזמן אמת ומשכך אין מקום לטענה לפיה סיכוייו של ההליך בעניין דנן להסתיים בזיכוי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית המשפט לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו וזאת מנימוקים מיוחדים שירשמו. הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572, 579). יתרה מכך, בקשה לחזרה מהודיה המוגשת לאחר מתן גזר הדין, תתקבל בנסיבות נדירות עוד יותר (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005)). המבקש שבפניי העלה את בקשתו לחזור בו מהודייתו לראשונה לאחר מתן גזר דין בעניינו, זאת במסגרת הערעור שהגיש בפני בית המשפט המחוזי. המבקש לא הראה כל סיבה, הן בטענותיו בפני בית המשפט המחוזי והן בבקשת רשות הערעור אשר בפניי, אשר תצדיק את חזרתו מהודאתו. לטענתו, הודאתו הייתה חסרת גמירות דעת שכן היא ניתנה כתוצאה מייעוץ משפטי מוטעה שקיבל. קבלת טענת המבקש כמוה כקבלת הטענה כי אל לו לעורך דין להזהיר את לקוחו מפני העונשים הקבועים בחוק ועוד כי אל לו להמליץ בפני לקוחו כי עליו לבחור בדרך שבעיניו הינה הדרך הטובה ביותר עבורו. בנוסף, משעה שהודה המבקש בנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים אין צורך לבחון את שאלת אמינות המכשיר ואת השאלות הסטטוטוריות שהעלה המבקש בדבר היעדר רשימת משקאות משכרים בתקנות (ראו רע"פ 8487/07 נקדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007); ע"פ 6901/07 סבא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2007); רע"פ 6532/07 אור חיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2007); רע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2007)), מה גם שבדיקת המאפיינים שנערכה למבקש בזמן אמת העלתה כי עמידתו לא הייתה יציבה, הליכתו מתנדנדת, אופן דיבורו לא היה תקין והוא החטיא בהבאת אצבע לאפו. מכל האמור לעיל עולה כי אין חשש שמה ייגרם למבקש עיוות דין באם לא יותר לו לחזור בו מהודייתו, תוסיף לכך את העובדה, כאמור לעיל, כי הוא לא הציג כל נימוק חריג אשר מצדיק חזרה כזו.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.