רע"פ 5558/07 שלמה יהודה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים הרשיע את המבקש בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, וזאת על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום. בעקבות כך נפסל המבקש מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 11 חודשים ו-29 ימים, וכן הושתו עליו 12 חודשי פסילה על-תנאי.

2.

המבקש ערער על הרשעתו לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, ואילו המשיבה הגישה ערעור כנגד קולת העונש. לטענת המבקש, בהרשעתו נפל פגם הואיל ובדיקת הנשיפה שנערכה לו נעשתה באמצעות מכשיר שלא אושר על פי התקנות, ונהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן. עוד נטען, כי בכתב-האישום לא צוינה הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, הוראה אשר קובעת עונש מינימום של פסילת רישיון למשך שנתיים. לאור אלה, עתר המבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית. לחלופין, עתר המבקש להקלה בגזר דינו. בעניין אחרון זה, העונש, טענה המדינה כי נכון דווקא להאריך את תקופת הפסילה.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי אין מקום להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו, ובלשונו:

"הרהוריו של [ המבקש ] לאחר הודיה ולאחר גזר-דין, וערעור אחר הרהורים אלה, מעלים חשש שאלה באו אך משום התוצאה העונשית של פסילת [ המבקש ] מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של כשנה אחת. [...] ביטול פסק-דין המבוסס על הודית נאשם צריך להיעשות על פי 'נימוקים מיוחדים' שפורטו בדין ובפסיקה. כל טענותיו של המערער אחר הודייתו והרשעתו ובעקבות העונש שהושת עליו, אינם אלא חכמה שלאחר מעשה" (עמוד 4 לפסק-הדין).

משכך, נקבע כי הרשעתו של המבקש – בדין יסודה. חרף זאת, התייחס בית-המשפט המחוזי אף לטענותיו האחרות של המבקש לגופן, אולם מצא כי אין בהן ממש. מנגד, קיבל בית-המשפט את ערעורה של המשיבה,

וקבע כי מכוח מצוותו של סעיף 39א לפקודה, ובהעדר טעמים מיוחדים, יש להעמיד את תקופת הפסילה על שנתיים.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותם טעמים שהציג בערכאה קמא.

3.

דין הבקשה להידחות. אין בטענתו של המבקש בדבר פגם בכתב-האישום כל ממש. כידוע, כתב-האישום צריך להכיל "ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם" (סעיף 85(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), ואכן – המבקש הואשם והורשע בעבירה לפי סעיף 63(3) לפקודת התעבורה. אין אפוא כל דרישה להוסיף לכתב-האישום גם את הוראת סעיף 39א הקובעת הנחייה לעניין העונש. באשר ליתר הטענות – אף באלה אין כדי להושיע את המבקש. הוא הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל, כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.