מ"ח 3201/08 אברהם איון נ. מדינת ישראל

בפני בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בעבירות של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה וסירוב להיבדק בדיקת שכרות לפי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה. בגין עבירות אלה הוטל על המבקש עונש של ששה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך של 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתם, פסילת רישיון הנהיגה שלו לתקופה של 24 חודשים ופסילה על-תנאי של רישיון הנהיגה למשך 6 חודשים. בנוסף, חויב המבקש לחתום על התחייבות בסך של 5,000 ש"ח לבל ישוב ויעבור עבירות מאותו סוג.

בכתב האישום שהוגש נגד המבקש נטען, כי ביום 22.1.2005 בשעה 4:30 לערך נהג המבקש בעיר הרצליה כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים. המבקש, כך נטען, נדרש להיבדק בדיקת שכרות וסירב.

במעמד הקראת כתב האישום כפר המבקש, שבשלב זה לא היה מיוצג, בחלק מהעובדות שתוארו בכתב האישום והדיון נדחה להוכחות. בדיון שהתקיים ביום 13.7.2006 ביקש בא כוחו של המבקש כי תינתן למבקש רשות לחזור בו מכפירתו. בית המשפט קיבל את הבקשה, ולאחר שבא כוחו של המבקש הודה במעשים הנטענים בכתב האישום, "על דעתו ובהסכמתו של הנאשם [המבקש בענייננו, מ.נ]", הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו.

ביום 31.10.2006, כארבעה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין ולאחר שהדיון בטיעונים לעונש נדחה מספר פעמים, ביקש המבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו. בית המשפט דחה את הבקשה וציין כי מחומר החקירה עולה שהמבקש אכן סירב להיבדק בבדיקת ינשוף או אחרת ואף מסר לשוטרים כי שתה מספר כוסות יין ואז החל בנהיגה. בנוסף, עמד בית המשפט על דו"ח מאפיינים ודו"ח התנהגות שנמצאו בחומר החקירה המבססים את שכרותו של המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי הרגיש פיכח וציין כי בקביעת שכרות נהג אין משקל ראייתי להרגשתו האישית של הנהג. בית המשפט הצביע על כך שהמבקש יוצג בפניו בידי פרקליט המתמחה בסוגית שכרות נהגים וציין כי ההודאה בעובדות כתב האישום ניתנה לאחר שזה העריך את חומר החקירה בעניינו של המבקש. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע שקיים "נימוק מיוחד" להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו כמתחייב בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 והותיר את הכרעת הדין על כנה. בגין העבירות בהן הורשע הוטלו על המבקש העונשים האמורים. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה. נקבע, כי לא הוכח קיומם של "נימוקים מיוחדים" המצדיקים להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת מעשיו.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 3.5.2007 (רע"פ 3684/07 איון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2007) דחה השופט א' א' לוי את הבקשה וקבע כי היא לא מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית. עוד צוין, לעניין טענתו של המבקש כי היה על בית המשפט לתעבורה להתיר לו לחזור בו מהודאתו, כי הערכאות הקודמות תרו אחר אותו "נימוק מיוחד" הנדרש לשם חזרה מעין זו מהודאה, וכזה לא נמצא. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור.

המבקש, שסירב להשלים עם החלטות בתי המשפט, הגיש ביום 5.6.2007 "בקשה לעיון נוסף בבקשה לחזרה מהודיה" לבית המשפט לתעבורה. בבקשתו טען המבקש לראשונה כי הוא לא נכח בדיון בשעה שהותר לו לחזור מן הכפירה ולהודות בעובדות כתב האישום ולכן, לגישתו, לא ניתן היה לאפשר לבא כוחו להודות כאמור. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי "אין 'עיון נוסף' לאחר קביעת בית המשפט העליון בעניינו של המבקש". על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערר וקבע כי הכלל של סופיות הדיון צריך לחול גם על הדיון בעניינו של המבקש. עוד נקבע, כי כאשר אדם ממצה את זכות הערעור שלו ואינו טוען בשתי ערכאות ערעור דבר באשר לנוכחותו בשעת הדיון, אין להרשות גלגול נוסף של אותו עניין. ערר שהגיש המבקש על החלטה זו לבית משפט זה נדחה על ידי בהחלטה מיום 30.3.2008 שם קבעתי כי מדובר ב"ערר על ערר על הליך לא קיים".

בבקשתו למשפט חוזר טוען המבקש כי נתעורר חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין, ולפיכך מתקיימת בעניינו העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984

לקיומו של משפט חוזר. המבקש חוזר וטוען כי היה על בית המשפט לקבל את בקשתו לחזור בו מהודאתו משום שלא נכח פיזית באולם הדיונים שעה שבא כוחו הודה בשמו. לדבריו, היה על הערכאות הקודמות לוודא כי הוא נוכח באולם. עוד טוען המערער, כי בהעדר "בדיקה מדעית" לעניין שכרותו היה על בית המשפט ליתן משקל ראייתי להרגשתו האישית. לטענתו, הדרישה שהפנו אליו שוטרים שאינם קצינים לערוך בדיקת דם אינה חוקית ועל כן אין לזקוף לחובתו את סירובו להיבדק. בנוסף, מצביע המבקש על נסיבותיו האישיות, ובכללן הצורך לטפל באימו החולה, אובדן מקום עבודתו בעקבות פסילת רישיונו ועברו החיובי, כטעם המצדיק, לגישתו, את קבלת טענתו בדבר עיוות דין.

בחוות הדעת שהוגשה מטעמו מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי טענותיו של המבקש נדונו בפני שלוש ערכאות, בין היתר במסגרת עררים שאין להם בסיס נורמטיבי. לדבריו, טענתו של המבקש כי לא נכח בדיון שבו בית המשפט התבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, אינה עולה בקנה אחד עם החלטתו המפורשת של בית המשפט לתעבורה מיום 12.12.2006 ולפיה נכח המבקש באותו דיון. עוד נטען, כי החלטתו של בית המשפט לתעבורה שלא להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו ניתנה לאחר שבית המשפט עיין בחומר החקירה והתרשם מטיבן של הראיות. לפיכך, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי לא נגרם למבקש עיוות דין המצדיק קבלת בקשתו למשפט חוזר. לאור אופיה של הבקשה, כמות וסוג הבקשות שהוגשו בעניינו של המבקש והזמן שנגזל מרשויות האכיפה שעה שנדרשו להתייחס להליכים הרבים אותם יזם המבקש, ובכללם הליכי סרק, מבקש היועץ המשפטי לממשלה לחייב את המבקש בהוצאות משפט.

דיון

דין הבקשה להידחות. בבסיס הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר בעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ניצב האיזון בין השאיפה לחשיפת האמת ולהבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם ובין עקרונות הוודאות וסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 4737/07 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.11.2007), מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.2008)). כלל הוא כי על המבקש משפט חוזר להניח תשתית ראייתית ממשית להוכחת קיומה של אחת מהעילות לעריכתו של משפט חוזר בטרם יעדיף בית המשפט את השאיפה לחשיפת האמת על-פני עקרון הוודאות וסופיות הדיון. אכן, המשפט החוזר הוא מנגנון חריג המופעל במשורה (מ"ח 5846/03

יזדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2003), מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 356 (1997)), מ"ח 9054/03 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2005), עניין פלוני ).

בענייננו, מנסה המבקש להיבנות מהעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט וטוען כי התעורר חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. דין טענה זו להידחות. ראשית, המבקש לא הניח תשתית ראייתית נאותה להוכחת טענתו לפיה לא נכח באולם בית המשפט שעה שבא כוחו, עו"ד חמדה, חזר בו מהכפירה באישום והודה בעובדות כתב האישום. בהחלטה מיום 12.12.2006 ציין בית המשפט לתעבורה כי המבקש דווקא נכח באולם באותה עת: "בתאריך 13.7.2006 התייצבו הנאשם וב"כ הנאשם והאחרון ביקש להתיר לו לחזור בו מהכפירה שנרשמה מפי הנאשם וזאת על דעת והסכמת הנאשם ותוך הודיה בעובדות כתב האישום" (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה). גם ב"תגובה לעמדת המשיבה" שהגיש המבקש ובה הוא חוזר על טענתו כי לא נכח בדיון וכי בהחלטה מיום 12.12.2006 נפלה טעות כאשר צוין כי הוא נכח בדיון, לא הציג המבקש כל הוכחה לביסוס טענתו. משלא תמך המבקש את דבריו בראיות (למשל בתצהיר מטעם עו"ד חמדה שהיה בא כוחו באותה עת), לא ניתן לומר כי הונחה תשתית ראייתית ממשית לטענתו וממילא אין לומר כי קיים חשש ממשי לכך שנגרם לו עיוות דין. שנית – וזה עיקר – המבקש לא טוען כי בא כוחו חזר מהכפירה באישום והודה בעובדות כתב האישום שלא על דעתו ומבלי שנתן לכך הסכמתו ואישורו. טענתו של המבקש היא כי הוא לא נכח באולם בעת ההודאה. טענה זו, כשלעצמה, אינה עולה, בנסיבות העניין, כדי "נימוק מיוחד" ליתן למבקש רשות לחזור בו מהודאתו לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי והיא בוודאי אינה מעוררת חשש ממשי שנגרם למבקש עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר.

אשר לטענות המבקש בדבר המשקל הראייתי שיש ליתן לעובדה שחש פיכח ובדבר הפגם שנפל בדרישה שהופנתה אליו בידי שוטרים שאינם קצינים לערוך בדיקת דם, הרי שדינן להידחות. המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע על יסוד הודאתו. המבקש ביקש לחזור בו מהודאתו זו, ואולם בתי המשפט שדנו בעניינו לא מצאו "נימוקים מיוחדים" ליתן לו לעשות כן והודאתו נותרה על כנה. לפיכך, אין נפקות לפגם שלטענתו נפל בדרישה שהופנתה אליו (ראו והשוו: רע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.7.2007); ע"פ 6564/07 עטרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.8.2007)) ולמשקל הראייתי שלדעתו היה ראוי לייחס לתחושתו האישית.

הבקשה למשפט חוזר נדחית וממילא נדחית גם הבקשה ל"עיכוב ביצוע רכיב הפסילה בפסק הדין". שקלתי את בקשת היועץ המשפטי לממשלה לחייב את המבקש בהוצאות משפט והגם שייתכן שהמקרה דנן אכן מצדיק זאת, החלטתי, זו הפעם, שלא לחייב את המבקש בהוצאות כאמור נוכח נסיבותיו האישיות.